סרטונים המתעדים את הפיצוץ בנמל בביירות
הפיצוץ האדיר שהרעיד אתמול (יום ג') את לבנון לא הורגש בארץ, ובכל זאת חשתי טלטלה עזה כשצפיתי בתמונות מביירות האפוקליפטית. פעמיים ביקרתי שם בהיותי כתבת לענייני ערבים של ערוץ 9. פעמיים נדהמתי מיופיה וזוהרה. התהלכתי ברובעיה המהודרים ששוקמו באופן מדויק להפליא לאחר מלחמת האזרחים והרהרתי בגורל הטרגי של הבירה הנוצצת הזאת, שתמיד עומדת כפסע מהאסון הבא.
אף אחד לא מצפה לאסון בסדר גודל דומה למה שקרה בנמל ביירות, כמו שאף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית, ועם זאת, אילו הייתי צריכה לנקוב בשם של בירה ערבית שבה הוא עלול להתרחש, הייתי מציינת את ביירות ללא היסוס.
החורבות מתקופת מלחמת האזרחים וההפצצות הישראליות עדיין נראו בכל מקום כשביקרתי שם ב-2005 כדי לסקר את רצח רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה שחוסל על ידי חיזבאללה כששיירתו חלפה במרכז העיר. גם אז נפער בור עצום באדמה וזכוכיות הבניינים ברדיוס של קילומטרים עפו מעוצמת ההדף. 20 בני אדם נהרגו בנוסף לחרירי. שנה לאחר מכן, כשפרצה מלחמת לבנון השנייה, הבניינים היפים בסגנון קולוניאלי-צרפתי ששוקמו על ידי ראש הממשלה המנוח שוב רעדו מהפצצות.
כעוף החול, ביירות תמיד קמה מההריסות לאחר ששקע האבק. היא המשיכה לרקוד ולשמוח למרות פיגועים קשים, וגם בעיצומו של המשבר ב-2008, כשחיזבאללה כמעט כבש את העיר. לבנונים רבים עדיין האמינו שביירות תצליח לשמור על הפאסון אף שאחרים נהרו החוצה, ויתרו על המולדת הישנה שחנקה ואכזבה אותם.
איך משקמים חצי עיר שנמחקה כליל? בזמנו לקח על עצמו אל-חרירי המיליארדר את מלאכת הבנייה של ביירות ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים, גייס כספים ותרם רבות לפרויקטים השונים. אבל הוא כאמור כבר 15 שנה לא בין החיים ועתה לא ברור אם יימצא מישהו בעל שיעור קומה שיושיע את המדינה מעצמה.
זה שנים רבות שמשבר משילות עצום נותן את אותותיו בלבנון. פעם זה מתבטא במשבר הזבל, פעם בחוסר יכולת לבחור נשיא או להרכיב ממשלה, פעם בפשיטת רגל. לבנון, כמו טיטאניק מזרח תיכונית, שקעה במהלך כל השנים האלה בשחיתות וסיאוב שמנעו צמיחה והתחדשות, סבלה מהיעדר משילות ומפילוג שקיטב עוד יותר את החברה הלבנונית שממילא תמיד הייתה משוסעת.
טורים נוספים של קסניה סבטלובה:
תחליפו את המילה שמאלנים ב"יהודים"
היי שמאלנים, אולי פשוט לא תצביעו לימנים?
על בשרי למדתי מהי גזענות כלפי נשים ממוצא רוסי
ב-2020 הפכה לבנון באופן רשמי לפושטת רגל, רעב נותן את אותותיו, המצוקה הכלכלית והחברתית גוברת ואין מי שייקח אחריות על המצב. לא נותר הרבה מה"מדינה", שבמקרה הטוב ניתן להגדירה failed state.
ישראל מגלה היום סולידריות עם לבנון, וזה חשוב מאוד, גם אם כצפוי לא היא תקבל את הסיוע שהוצע לה. אך חשוב לא פחות שלא רק נזדעזע ממראות הזוועה, אלא גם ננסה להבין: מדוע לבנון הלכה לאיבוד? מה היו התהליכים שהביאו אותה למצב הנוכחי?
בין ארצות המזרח התיכון, לבנון תמיד הייתה הכי קרובה לישראל. נופים, אוכל, קלילות, שמחת חיים. כשהתהלכתי בחוף הים של ביירות נדמה היה לי שאם אדרים קצת אגיע לטיילת בתל אביב. אבל גם בצד השלילי - של שחיתות, היעדר משילות ופילוג אדיר - יש קווי דמיון בינינו.
ישראל כמובן אינה לבנון. מנגנוני המדינה כאן יציבים ועוצמתיים הרבה יותר מאשר אי פעם היו שם. אבל גם בישראל לא ניתן לפספס את ההתרופפות של מערכי השלטון, את השסע שמונע יציבות שלטונית ואת היעדר האסטרטגיה שמאפיין את התקופה האחרונה. לא ניתן להציל את לבנון שחווה גרסה מוקטנת של אפוקליפסה, אבל אולי עוד נוכל להציל את עצמנו.
- קסניה סבטלובה, ח"כית לשעבר במחנה הציוני, היא עמיתת מחקר בכירה במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה, ומנהלת התוכנית ליחסי ישראל-המזה"ת במכון "מיתווים". ספרה "על עקבים במזרח התיכון" יראה בקרוב בהוצאת "פרדס"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 13:10, 05.08.20
