במאמרו כאן אתמול (יום א') קבע יו"ר זק"א יהודה משי זהב כי הוא נמצא "באמצע, בין קצה קיצוני אחד – של הרצל המתבולל... לבין הקצה השני – של נטורי קרתא". להרצל – החרד לקיומם של היהודים – היו אמנם כמה רעיונות שפירושם מחיקת העם היהודי או יישובו מחוץ לארץ ישראל – אבל אלה ירדו במהירות מעל לפרק, והוא הקדיש את ימיו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.
כשפינוזיסט בתפיסת האלוהים שלו, הוא התנגד לכך שכוהני הדת ימשלו בעם וקרא להגבילם "לבתי מקדשיהם". מדובר בתפיסות הקרובות לאלה שרווחות בקרב הרוב החילוני במדינה, והעמדה החרדית רחוקה מכך מרחק רב.
משי זהב הינו היוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל: שלושה מילדיו שירתו בצה"ל והוא פעיל בוועדות לגיוס חרדים לצה"ל ולשילובם בשוק העבודה. הוא מכריז על עצמו כעל "יהודי חרדי, ציוני שורשי ונלהב". ניתן להעריך את עמדותיו, אך אין להתבלבל במשמעות של אמירתו על היותו "במקום טוב באמצע": מבחינה אישית, אולי כן. מבחינת היותו בן העדה החרדית – לא ולא.
ה"אמצע" אינו נמצא בין הרצל לרב עמרם בלוי, מנהיג נטורי קרתא ודודו של משי זהב. לא כאשר רוב עצום, של בן יותר משני שלישים מאזרחי המדינה, שאינם חרדים ואינם ערבים, נמצא בצד ההרצליאני של המשוואה. כך זה בדמוקרטיה.
אמירה כגון זו מסוכנת, שכן היא מרדימה את הרוב החילוני לנוכח ההשפעה הדמוגרפית העתידית של החרדים על אופיה של מדינת ישראל. אימו של יהודה, שרה זיסל משי זהב ז"ל, בת 80 במותה, הותירה אחריה 300 צאצאים – בנים, נכדים, נינים ובני נינים. אמי המנוחה, מינה שטרנברג-בן-דוד ז"ל, שנפטרה בת 90, הותירה אחריה במותה עשרה צאצאים: בן ובת, נכדים ונין.
חובתה של המדינה לבצע שורה של צעדים, ובראשם הפסקת כל תמיכה במוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה, במי שאינו מתגייס ובישיבות שבהן הוא לומד, והגבלת קצבאות הילדים
במותן, הותירה שרה זיסל פי 30 יותר צאצאים ממינה. כוח ההצבעה של צאצאי שרה זיסל ז"ל גדול פי 30 מכוח ההצבעה של צאצאיה של מינה ז"ל. על כל מצביע אחד למפלגות שמהשמאל ועד הימין הציוני, יהיו 30 מצביעים למפלגות החרדיות.
נכדי התחיל השנה ללמוד בכיתה א'. 43% מתלמידי כיתות א' שהתחילו את הלימודים יחד איתו הם חרדים וערבים. בתוך שנים אחדות הם ימנו 50%. בעוד קצת יותר מדור, הם ימנו כמחצית מהמצביעים לכנסת, ולא תהייה שום אפשרות להקים ממשלה ציונית, ליברלית ודמוקרטית. אלה עובדות ותחזיות מוצקות של הדמוגרפיה הישראלית.
גם הכלכלה והביטחון נופלים קורבן למצב זה: יהודה משי זהב משבח את ממשלות ישראל על כך ש"בעזרת מיליארדי שקלים הן תומכות בעולם התורה בכל שנה מחדש". מי שנושא בעולה של פריחה זו הוא הרוב החילוני והמסורתי של משרתי הצבא ומשלמי המסים.
יש היום כ-70 אלף בחורי ישיבה בגיל גיוס ומספר דומה של אברכים בכוללים (היינו נשואים, שתורתם אומנותם), שהמדינה תומכת בכל אחד מהם בסכום של כמה מאות שקלים בחודש, ועוד קצבאות ילדים, אבטחת הכנסה ופטור מארנונה להם ולמוסדותיהם. כל זאת כאשר תרומתם הכלכלית למדינה זעומה: ברובם המוחלט הם לא מתגייסים לצה"ל או מצטרפים לשירות הלאומי, רובם לא עובדים באופן רשמי – ולכן אינם משלמים מס הכנסה.
צילום: דניאל צ'צ'יקחובתה של מדינת ישראל לשנות מצב זה בעזרת שורה של צעדים, ובראשם הפסקת כל תמיכה במוסדות חינוך שאינם מלמדים לימודי ליבה, במי שאינו מתגייס לצבא או לשירות לאומי ובישיבות שבהן הוא לומד, והגבלת קצבאות הילדים.
כך יחל היפוך מגמה שיהפוך את מרבית החרדים ל"משי-זהבים". הצורך בהתארגנות הרוב החילוני להגנה על ערכי הליברליזם, הדמוקרטיה והציונות צריכה להיעשות היום. בעוד דור יהיה מאוחר מדי.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר ולשעבר בכיר במוסד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
