לקחתי נשימה ארוכה כשקיבלתי הזמנה להשתתף בעצרת למען ישראל ביום ראשון שעבר. אני אוהב את ישראל, וכמו שוודי אלן אמר, הכי חשוב בחיים זה פשוט להתייצב. וישראל זקוקה לחברים, במיוחד עכשיו. אז למה היססתי?
לא הייתי היחיד שהיסס. עמית שלי, שמאלני ממני, שאל אם העצרת תהיה פרו-ישראל או פרו-שלום? הוא חש שקהילתו לא תוכל להתייצב לאירוע שלא מדבר גם על סבלם של הפלסטינים. עמית אחר, ימני ממני, אמר ההפך: ישראל סופגת טילים מהאויב. בעצרת שתיתן במה לקולות פלסטינים לא אשתתף.
אני חושש שההתלבטות שלי ושל חבריי משקפת נקודת מפנה שיש להתעכב עליה. היהודים בצפון אמריקה כבר לא מתגייסים אוטומטית לטובת מדינת ישראל. אסור לטאטא זאת מתחת לשולחן כי מדובר, לדעתי, על לא פחות ממאבק על נשמתה של יהדות אמריקה.
קווי השבר ניכרים. לפני חג שבועות חתמו עשרות סטודנטים לרבנות, ממגוון בתי מדרש, על מכתב הקורא לישראל – וליהדות אמריקה – לתת דין וחשבון על הדיכוי האלים של זכויות האדם בישראל. זה היה מכתב חד-צדדי. לא הוזכרו בו חמאס, הטרור או ההיסטוריה שבמהלכה דחו הערבים כל נוכחות יהודית ריבונית במזרח התיכון. החותמים על מכתב אינם שוליים. הם מייצגים את הדור הבא של ההנהגה היהודית - מנהיגים שכאשר ניתנת להם ההזדמנות להרים קול מוסרי, הם עושים זאת בתמיכה בפלסטינים ולא בישראל. זהו דור שלא גדל על הקשר בין הפלסטינים לטבח באולימפיאדת מינכן או לרצח של לאון קלינגהופר על האונייה "אקילה לאורו". מבחינתם, ישראל היא מעצמה פריבילגית ומצוקתם של הפלסטינים היא דוגמה לעוול על רקע גזעני.
העובדה שנבחרים שהיו עד לא מכבר מגינים נחושים של ישראל בקונגרס, שתקו לנוכח האנטי-ציונות והאנטישמיות, מסמנת שהם אינם כה חוששים מאיבוד התמיכה של יהדות אמריקה
השינויים הטקטוניים ניכרים גם בגבעת הקפיטול. למשל העובדה ש-28 סנאטורים דמוקרטים קראו להפסקת אש במבצע "שומר החומות" ולא הצליחו להבחין בין תוקף למגן, או לעובדה שקראו להגביל את הסיוע שישראל מקבלת. הם התעלמו מכך שהאידיאולוגיה של חמאס היא האנטיתזה מובהקת לכל הערכים הליברליים שלהם ומכך שבריונים פלסטינים היכו יהודים ברחובות לוס אנג'לס וניו יורק.
העובדה שנבחרים אחרים, שהיו עד לא מכבר מגינים נחושים של ישראל בקונגרס, שתקו לנוכח האנטי-ציונות והאנטישמיות הזו, מסמנת שהם אינם כה חוששים מאיבוד התמיכה של יהדות אמריקה.
הפגנת תמיכה בישראל בניו יורק
(צילום: איילת ריימונד)
יהדות אמריקה הולכת ונעשית אוניברסלית בתפישתה, ומנגד ישראל הופכת מקומית יותר ויותר. פוליטיקת הזהויות נותנת אף היא אותותיה. מי שהשקפתו הפוליטית פרוגרסיבית לא יכול להסביר לעצמו איך ניתן לתמוך בממשלת ישראל הימנית במפגיע.
אני לא פוטר מאשמה את יהודי אמריקה, אבל מדיניות ממשלת ישראל בעשורים האחרונים הפכה את התוצאה לבלתי נמנעת. מסמוס פתרון שתי המדינות שישראל התחייבה לו, ההתנחלויות הזוחלות, חוק הלאום - במילים אחרות, ישראל עצמה התרחקה משאיפתה המוצהרת להיות גם מדינה יהודית וגם מדינה דמוקרטית שחיה לצידו של שכן פלסטיני.
יותר מזה, כרב קונסרבטיבי, אותה ישראל שבה אני מתבקש לתמוך עשתה כל שביכולתה כדי לגרום לי, פעם אחר פעם, להרגיש שהיהדות שלי אפילו לא נחשבת אצלה ליהדות.
אבל אני לא אוותר על ישראל. כרב קהילה, כציוני, אחנך לציונות גאה ולא מתנצלת אבל גם כזו המתעקשת להכיר בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. אלמד את ילדינו לאהוב את ישראל, ללמוד על ישראל, לנסוע לישראל, לחיות בישראל, ואשנן להם שיהודי לא מפסיק להיות ציוני אם הוא לא מסכים עם החלטות ממשלת ישראל.
הרב אליוט קוזגרובPASבסוף לא השתתפתי בעצרת ביום ראשון שעבר. במקום זאת עליתי על מטוס ארצה והצטרפתי למשלחת סולידריות של רבּות ורבנים שארגנה הפדרציה היהודית של ניו יורק. אנחנו כאן, מבקרים משפחות שנפגעו ממטר הטילים, פוגשים קצינים ומפקדים ונוכחים בפרויקטים של שיתוף פעולה ערבי-יהודי. יש בינינו רבנים מזרמים שונים ועם דעות שונות, אבל אנחנו רוצים להמחיש לקהילותינו שכאשר מישהו מבני משפחתך במצוקה, כמו ישראל כעת, מחובתנו להתייצב.
אני מאמין שעלינו להתגייס למען עתידה של המדינה היהודית-דמוקרטית הזו, איש על פי תפיסתו. התנערות מהאחריות הזו - היא התנערות מלהיות יהודי.
- ד"ר אליוט קוזגרוב הוא רב הקהילה המסורתית-קונסרבטיבית "פארק אבניו" במנהטן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
