זה סיפור שתחילתו באסון שלא קרה, וסופו בחיוכים ובאחדות ישראל. זה סיפור על מדרון תלול, כישורי נהיגת שטח, חמישה גברים ומכונית תקועה. זה סיפור מאתמול (חמישי) בבוקר, והוא נותן לי תקווה לעתיד של כולנו כאן. אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים - אז הנה התמונה, ואחריה יבואו המילים.
וזה סיפור המעשה: כפי שהבטחתי בטור הקודם, ביליתי את השבוע הזה בהליכה ספורטיבית יחידנית בהרי יהודה וירושלים, ונהניתי מכל רגע. אתמול הלכתי ממבשרת, דרך עמק הארזים והכפר הנטוש ליפתא, אל גשר המיתרים שבכניסה לירושלים. הלכתי עם דגל ישראל ועם בתי נעמי. התלוו אלינו (במרחק שני מטרים לפחות) עוד קומץ משוגעים לדבר. אחד מהם היה יגאל אראל, פרופסור לגאולוגיה מהאוניברסיטה העברית. יגאל הוא קצין קרבי במילואים, ולכן בילה שעות רבות בחילוץ כלי רכב שנתקעו. תיכף יתברר מדוע הפרט הזה חשוב לעלילה.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
לקראת סוף המסלול שלנו צעדנו במעלה הדרך הצרה העולה מליפתא לעבר תחנת הדלק שבכניסה לירושלים. בזמנים אלה של חול המועד מגיעות אל הכפר משפחות רבות מן המגזר החרדי לטיול ולטבילה בעין נפתוח, המעיין היפה שבאמצע הכפר.
אולי לכן לא שמנו לב לשני האברכים הצעירים שירדו לקראתנו במכונית קאיה חבוטה, עד שהם היו קרובים מאוד אלינו. הם הגיעו קרוב למחסום המונע את הירידה ברכב למעיין עצמו, וחיפשו לעצמם מקום חניה על שפת הדרך הקרובה למצוק. לנגד עינינו, בלי היסוסים, הפנה הנהג את הגלגלים הקדמיים של הקאיה לכיוון התהום. "עצור, זה מסוכן!", צעקתי לו, אבל איחרתי את המועד. הגלגל השמאלי הקדמי ירד מן הדרך. שלדת המכונית נחבטה בקרקע ברעש גדול, הידרדרה קצת, ונעצרה.
אחד האברכים יצא מן המכונית, בחן את מצב הרכב, ואמר משהו ביידיש לחברו הנהג. זה סובב את ההגה עוד יותר שמאלה, שילב לרוורס, ולחץ בכוח על דוושת הגז. הגלגל הקדמי השמאלי הסתובב בפראות על ריק, והמכונית החליקה עוד קצת קדימה עד שנעצרה. שלושה גלגלים על הדרך, אחד באוויר.
"זה לא ילך ככה", אמר יגאל לנהג. "בוא, תיישר את ההגה, תן גז לאט, ואנחנו נדחף אותך". הוא ואני שמנו ידיים על מכסה המנוע ודחפנו מכל הלב, אבל ללא הועיל. הגלגל השמאלי הקדמי הסתובב במהירות באוויר, והימני לא זז. אחרי רגע של התייעצויות ביידיש ניסה אחד האברכים את מזלו בעוד כמה לחיצות חזקות על הגז.
חשבתי שאולי הגיע הזמן לשיעור קצר בלימודי ליבה. "חברים, לרכב יש דיפרנציאל, לכן לא יעזור לכם ללחוץ על הגז. כשגלגל אחד באוויר, כל הכוח של המנוע הולך אליו. זה המצב. אין לכם 4X4, ולכן גם הגלגלים האחוריים לא משתתפים בחילוץ. אם תמשיכו ככה, המכונית עלולה להידרדר לתהום. חכו, ננסה למצוא רכב שימשוך אתכם".
לא היה רכב נוסף באזור, אבל כן היה שם בחור נחמד וחסון עם תרמיל, כיפה סרוגה וגזייה, שהיה כנראה בדרכו לפיקניק ליד המעיין. הוא קלט את המצב, הניח את התרמיל והגזייה, ואסף כמה אבנים משולי הדרך. הוא דחף אותן בזהירות מתחת לגלגל הקדמי השמאלי. הגשנו לו עוד אבנים עד שמילא את החלל שבין הקרקע לחלקו התחתון של הצמיג.
ואז דחפנו ארבעתנו את הרכב בכל הכוח, בזמן שהאברך שנהג ניסה שוב להיחלץ ברוורס. שום דבר. הוא יצא מן המכונית, וחמישתנו עמדנו סביבה ושקענו בהרהורים. אבל רק לרגע.
כי אז, בלי לבקש רשות, התיישב הבחור בכיסא הנהג. כולנו דחפנו, ובסדרה של תמרונים מבריקים הוא הצליח להעלות את המכונית מחדש על הדרך. כל הכבוד, אמרנו לו, איפה למדת לחלץ ככה? "עד לא מזמן היה לי ג'יפ קטן, וזה קרה לי הרבה...".
איזו שמחה! המכונית עמדה בבטחה על הכביש, יגאל הנציח את הרגע בתמונה, וכולנו אמרנו יפה שלום וחג שמח זה לזה והלכנו איש לדרכו. אחרי כמה דקות, כשהיינו כבר בכניסה לעיר, שאלה אותי נעמי: "אבא, באיזה שפה הם דיברו, שני האנשים עם הגרביים הלבנים? זה נשמע כמו תערובת של גרמנית ואנגלית".
פתאום חשבתי שיש תקווה. שהעברית, והחוויה הישראלית, מחברות את כולנו זה לזה - גם את אלה שתורתם אומנותם, היידיש שפת אימם, והציונות והשירות הצבאי רחוקים מהם מאוד. בשורה התחתונה, על שפת המצוק, יש לנו שפה משותפת.
כל כך הרבה מנסים לפלג אותנו ולסכסך בינינו כאן בארץ בימים הטעונים האלה, שלפעמים נראה שאיבדנו את החוט שמקשר אותנו זה לזה, והופך את כולנו לעם אחד. אבל רק תנו לנו קאיה תקועה על שפת מצוק, כמה אבנים, וקצת לימודי ליבה – ואנחנו כבר נמצא את הדרך להיחלץ.
office@yovell.co.il
