היעדרם הבולט של פעילים ערבים מהרשימה המשותפת מן ההפגנות בבלפור הזכיר לי את היעלמות המפלגות הערביות ושתיקתן המבזה במהלך הפגנות המחאה החברתית ב-2011, והעמידה שלהן על הגדר כאילו יוקר המחיה אינו פוגע גם בחברה הערבית.
גם הציוץ של איימן עודה, שלפיו הוא "לקח הפסקה מחגיגות חג הקורבן" כדי להפגין בבלפור, לא התייחס למצב הכלכלי הקשה ולא הכיל ביקורת על הממשלה בכללותה (ההגעה לבלפור חשובה "כדי להעיף את נתניהו ואת הדרך הגזענית והמושחתת שהוא מייצג", כתב עודה).
בציוץ הזה עודה שם את ציבור בוחריו פעם נוספת במחנה "רק לא ביבי", מבלי שהתייחס לאחריות ולניהול הכושל של שני הגושים בממשלה את משבר הקורונה ולחוסר המנהיגות של אנשיה ללא קשר לגזענות ולשחיתות.
הצבת הסילוק של בנימין נתניהו בתור מטרה בלעדית היא טעות אסטרטגית חוזרת ונשנית של הרשימה המשותפת ומרכיביה, אשר עלתה ביוקר לציבור הערבי המוחלש, שזקוק לשינוי באווירה הציבורית בכלל ובימין בפרט. ציבור זה זקוק נואשות להחלטות ממשלתיות ולתיאום עם מרכיבי הממשלה למען פתרון בעיותיו הבוערות. הוא לא נהנה מהפריבילגיה של שאר המוחים בבלפור, ששוויונם מובטח בשל הגדרתם הדתית על פי חוק הלאום וחוקי המדינה, ולכן מבחינתם, סילוק נתניהו הוא מלחמה על הבית.
הציבור הערבי טרם התקבל לאותו בית שהמוחים נלחמים עליו, ולכן ההיאחזות בסילוק נתניהו באמצעות אותו הימור עיוור שהתבטא בתמיכה בבני גנץ הוכחה כטעות קולוסאלית בבחירות האחרונות.
הרשימה המשותפת הפכה לסיעה מנוונת המשחררת סיסמאות ריקות מתוכן ובונה על הפחד מנתניהו, שמנוצל רק בזמן הבחירות, בדיוק כפי שנתניהו ניזון מן השיסוע וההסתה נגד האוכלוסייה הערבית כדי לגרוף עוד מנדטים.
הציבור הערבי הפך לבן ערובה של הרשימה המשותפת בגלל שני גורמים עיקריים: ההסתה של נתניהו והשתדלנות של מה שמכונה המרכז-שמאל הציוני הפרוגרסיבי-ליברלי, בין אם זה בישראל ובין אם מחוצה לה. הגוש הזה מעוניין להפיל את נתניהו, ולשם כך הוא מפעיל את המשותפת כקבלנית קולות מבלי שטובת הציבור הערבי תהיה לנגד עיניו.
תיאטרון הבדלנות של מרכיבי הרשימה המשותפת לדורותיהם, נועד לכסות על חוסר מעש ועל חוסר רצון להביע עמדות ברורות בשלל נושאים ערכיים וחברתיים פנימיים, מה שהיה עלול לעלות לחברי הכנסת הערבים בקולות הבוחרים. עם הזמן, מאסה החברה הערבית בהצגות אלו וקולות ברורים אחרים החלו להישמע, הדורשים שינוי ואף מאיימים בהחרמת הבחירות.
טובת האוכלוסייה הערבית מחייבת שאזרחי המדינה הערבים יהיו חלק מן הקונצנזוס הישראלי מבלי שמפלגה כלשהי תתבייש ותתנצל בחבירתה אליהם, או שתצטרך להסתיר את הקשרים שבין כה וכה נרקמים עם נציגיהם מאחורי הקלעים. האינטרס של ערביי ישראל אינו להיות בכיס מחנה זה או אחר, אלא לנהל קשרים וגשרים עם כל חלקי החברה הישראלית.
מה שנדרש היום הוא שחרור החברה הישראלית בכללותה מההגדרות הישנות של שמאל וימין, ושחרור החברה הערבית מחיבוק הדוב ומן הלפיתה הבלעדית של המרכז-שמאל הפרוגרסיבי, המתבטאת בתמיכה תקשורתית וכספית.
על החברה הערבית לפעול לשבירת המונופול של הרשימה המשותפת על מנת לאפשר חדירת חלופות פוליטיות, שיפעלו למען רווחת הציבור הערבי והציבור הישראלי בכללותו, לצורך גיבוש אמנה אזרחית חדשה בין כל חלקי החברה הישראלית, ובאותו הזמן לפעול לשינוי הקונספציה השלטת שלפיה ביטחון ישראל מחייב שהערבים יהיו מיוצגים תחת אופוזיציה לאומית אחידה, מבוקרת ונשלטת.
- ג'לאל איוב הוא עיתונאי, חבר מועצה בתנועת "1948 – מתחילים מחדש"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
