(צילום: רועי עידן)
עשרה מטרים מפתח ביתו של מוחמד אבו קוידר (46) ביישוב הבדואי הנושא את שם משפחתו מונחת ערמת חול שאיש אינו דורך עליה. שלושה מטרים אורכה, תוהו ובוהו של חול ואבנים. מתחת קבורים הזיכרונות שהמשפחה מעדיפה לשכוח, כמו את מראה גופותיהם של הבן מחמוד בן העשר ובן דודו עומאר בן השבע שמתו כאן לפני ארבע שנים לאחר פיצוץ קליע 40 מ"מ של מטול שהם מצאו בסביבה.
"זו לא אנדרטה, אבל עשינו הר קטן בשביל שאף אחד לא ידרוך, לשמור כי זה מקום קדוש", אומר האב בעודו עומד ליד התל. "כשנלך מכאן יום אחד, כשייתנו לנו יישוב קבע - שיעשו מה שהם רוצים. כל עוד אני כאן, ככה זה יישאר, כמו קבר נוסף לבני".
הכפר הבדואי אבו קוידר נמצא 14 ק"מ מזרחית לבאר שבע, בסמוך לכביש 25, כשמסילת הרכבת בין בירת הנגב לדימונה נושקת לו. כבישי עפר ופחונים לצד בתי אבן לצד מרפאה של קופת חולים. מצד אחד תושבי הכפר מחשבים את קיצו לאחור הודות למו"מ על מעבר לקרקעות אחרות ומנגד הוא מתפתח טלאי על טלאי.
בתוך הכאוס הזה מידי פעם יש פיצוצים, לרוב רגשיים, אך לעיתים אמיתיים, כמו שקרה בערב ב-25 באפריל 2017. פיצוץ בו נהרגו בנו של מוחמד, מחמוד ובן דודו.
לפני כחודשיים קבע בית משפט השלום בתל אביב שמשרד הביטחון ישלם 2.5 מיליון שקל פיצויים למשפחה, החלטה עליה ערערה המדינה. במשך שנות המשפט סירב האב מוחמד לדבר עם התקשורת, אך כעת הוא מוכן לומר את הכול, וגם לחזור לערב ההוא בסוף אפריל בו בנו מת בידיו, כששפתיו מנסות להנשימו. "חזרתי מהעבודה לקראת ארבע וחצי, אכלתי, התקלחתי ונרדמתי על הספה. שלושת רבעי שעה לאחר מכן התעוררתי מפיצוץ. הבית רעד וחשבתי שאולי משאית התהפכה, כי שמעתי בום".
"הסתכלתי וראיתי את האישה, את אמא שלי והילדים צועקים. פתאום ראיתי שני ילדים זרוקים פצועים עם דם מחוץ לבית כמו שתי גופות. הבנתי שזה היה פיצוץ של חומר נפץ", הוא משחזר.
במשך 40 דקות ניסה להנשים את בנו. בזמן הזה לטענתו כוחות ההצלה לא הצליחו להגיע למקום ותושבי הכפר נעמדו סביבו וחיכו. "כשהגעתי אליהם ראיתי שהבן של אחי מת, אבל הבן שלי עוד נשם. ניסיתי להציל לו את החיים, אבל כשהאמבולנס הגיע, הם רק יכלו להגיד שהוא מת". את רגעיו האחרונים של בנו הוא לא זוכר. "זה כאב גדול לאבד בן ככה, מצב לא נעים ולא משהו שאני כאבא צריך. מה יותר יקר מבן? עשיתי מה שיכולתי באותם רגעים אבל זה לא הספיק".
העדויות שאחרי הפיצוץ, 2017
בית המשפט קבע שהפיצוץ שהתרחש מחוץ לביתו של האב נוצר ממשחק של שני הילדים עם קליע 40 מ"מ של מטול שהושאר במקום. לפי פסק הדין על אף שהמדינה ניסתה להתנער מהאחריות היא נמצאה אשמה בהשארתו, על אף שחלק במשפט עסק בשאלה אם הכדור הושאר שם לאחר פעילות בכפר (כפי שהמשפחה טוענת) או נגנב משטח אימון לא רחוק והתגלגל לידיהם של הילדים.
"הנתבעת שחבה חובת זהירות כלפי תושבי האזור, לא הוכיחה שביצעה סריקות לאיתור נפלים עבור אירוע בשטח הקרוב ביותר לכפר, ובשטח נוסף שמצוי 14 ק"מ ממנו - שגם שם נעשה שימוש במטולים. המסקנה היא כי היא פעלה ברשלנות והיא אחראית לנזק שנגרם", נכתב בפסק הדין.
המדינה מערערת: במתחם המגורים של המשפחה נמצא ארגז תחמושת
מדינת ישראל ומשרד הביטחון מערערות על פסק הדין. בשל כך, עד כה שולמו למשפחה רק 300 אלף שקל. בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, טוענת המדינה כי התחמושת לא הגיעה מידיה אלא ממישהו אחר ואף מציינת כי במתחם המגורים של המשפחה נמצא ארגז תחמושת.
סיפור השארת התחמושת אינו דבר זר בכפר, ומוחמד מספר כי תמיד חינך את ילדיו שלא להרים דבר מה שהם לא מכירים. מה קרה באותו יום שהביא לכך שהמטול התגלגל לידי בנו ובן דודו? "אולי לרגע הוא שכח, אולי חשב שזה צעצוע", אומר לי האב בניסיון להשלים עם המציאות.
הכסף בו זכה בתביעה לא מנחם. בעזרתו אולי יבנה בית אחר למשפחה ביעד החדש שאליו יועבר הכפר, אך שום אגורה בחשבון הבנק לא תרפא את הבור בליבו. "זה לא פיצוי כי הוא לא שווה לחיים ולחלומות שלו, החיים תמיד שווים יותר מכסף. הוא היה חכם, בן עשר וחצי אבל חשב כמו איש בן 25, הוא היה מנהיג של החבר'ה בכפר. תמיד אמרתי לו תביא את החברים הביתה שזה יהיה מול העיניים שלי ושל אמא כי כשאתה רחוק אני לא אראה אותך ואולי תלך למקומות לא טובים או לאנשים לא טובים", נזכר האב.
"לעולם לא תדע כמה זה כואב עד שזה קורה לך. אני יכול לספר לך אבל אתה לא תעכל את זה. אני כל הזמן חוזר לאירוע. אולי אני מחייך מידי פעם, אבל זה כל הזמן אצלי. אין יום שאני לא נזכר בו. בכל יום כשחזרתי מהעבודה הוא היה מחבק אותי, ופתאום אין אותו", הוא אומר בכאב.
האב בטוח שהריסת גג כמה ימים לפני כן בכפר הביאה לאיבוד המטול ע"י המשטרה או הצבא. "סיכוי הגדול הוא שהוא נפל להם והילד מצא ושיחק בזה. זו רשלנות של אנשים שבאו לעשות תפקיד ועשו אותו בחוסר אחריות. נפלה להם תחמושת, הילד שיחק עם זה, ושני ילדים מתו".
"זו רשלנות של אנשים שבאו לעשות תפקיד ועשו אותו בחוסר אחריות. נפלה להם תחמושת, הילד שיחק עם זה, ושני ילדים מתו"
"כל שוטר או חייל יודע איזו תחמושת הוא לוקח. אנחנו במדינה מסודרת, אם נופל לו נשק הוא לא מחפש?", הוא תוהה. על אף שהמדינה נדרשה לשלם פיצוי, עולה התהייה אם הכדור שנמצא אולי בכלל שייך לארגון פשע. האב, מצידו, מאשים את כוחות הביטחון, שלדבריו כשלו ברגע ששכחו תחמושת.
"במושב נבטים או באר שבע זה לא היה קורה", הוא קובע. "היו דואגים גם אם צריך לעשות עוצר ולסגור את היישוב. לא היו משאירים את זה, היו מחפשים עד שמוצאים. אני רואה איך הביטחון שונה והיחס הוא אחר והתוצאות אחרות במקומות אחרים. בסוף במשטרה יש אנשים שעצמו עין כדי לסגור את הסיפור ולא לעשות אותו יותר גדול. יש מקרים כאלו, אני בטוח ואולי זה אחד מהם".
העלבון בעניין היחס אליו מתחיל באי חיפוש המטול ועד ליחס למשפחה לאחר המקרה. "אף אחד לא בא לשאול מה קרה ומה שלומנו אם אנחנו צריכים עזרה. אף אחד לא התעניין. יש מקרה שקרה ומישהו צריך לקחת אחריות וזה לא אני - או חיילים או שוטרים". החיים של בני נגמרו ואני מתגעגע ומאחל לכל עם ישראל שלא יראו מקרים כאלו, לא משנה מי אתה – יהודי, ערבי או דרוזי שיהיו רק שמחות. החיים הם בית ספר ומכל דבר לומדים".
"סיפור המחדל והטרגדיה מורכב מכמה רבדים", אומר עורך דינו של קוידר, יניב גביש. "הוא מתחיל בהזנחה התשתיתית המתמשכת כלפי האוכלוסייה בכפר בכל תחומי החיים ללא יוצא מהכלל. לכך יש להוסיף את העובדה שהשטחים, שעבור המשפחות והילדים באזור הם אזרחיים ונועדו לחיי יום יום, מאופיינים על ידי כוחות הבטחון השונים כשטחי אימון בפועל. המדינה והחברה לא הייתה משלימה עם מקרה כזה שהיה הופך לקורבן מי מבניה המועדפים".
"סיפור המחדל מורכב מכמה רבדים. הוא מתחיל בהזנחה התשתיתית בכפר. לכך יש להוסיף את השטחים שמאופיינים על ידי כוחות הביטחון כשטחי אימון"
מהפרקליטות נמסר בתגובה: "על פסק הדין הוגש ערעור, ביהמ"ש הורה על עיכוב ביצועו. המדינה טוענת כי עמדה בחובת הזהירות בכל הקשור לשמירה על שטחי אש ולכן אין מקום לחייבה בפיצויים. לטענת המדינה, אמצעי הלחימה שממנו נגרם מות המנוחים, הובא בדרך לא חוקית וללא ידיעת המדינה, והמדינה עשתה ככל שביכולתה ומעבר לכך כדי למנוע מקרים כאלה.
"מדינת ישראל מצויה באיום מתמיד ונזקקת לשטחי אימון נרחבים לשם שמירה על ביטחונה. לא ניתן לסגור שטחי אש באופן הרמטי לחלוטין. המדינה פועלת באמצעים רבים, ביניהם גם באמצעי הסברה, כדי למנוע כניסה לשטחי אש ללא היתר ובוודאי בנוגע לזליגת אמצעי לחימה".
