כמעט 80 שנה עברו מראשית הטבח השיטתי והמזעזע של הנאצים בגיא ההריגה המפורסם באבי יאר. הקולות והזיכרונות לא מרפים מז'ני רוזנשטיין, ששהתה במחנה סמוך: "זה היה קטסטרופה, לא פחות גרוע מאושוויץ". את הזוועות שראתה היא מתרגמת לציורים: "התמונה הראשונה שציירתי על המלחמה הייתה על נייר טואלט משומש שגנבתי מהנאצים".
(צילום: ירון שרון)
מלחמת העולם השנייה תפסה את ז'ני, ילידת העיר צ'רנוביץ שברומניה, בדיוק ביום הולדתה השישי. "הייתי בת שש ובבוקר עשו לי מסיבת יום הולדת שמחה, והבית היה מלא בכל טוב. פתאום השמחה נגמרה, היו אזעקות, התחילו צעקות, התחילו לדפוק בבתים שנצא החוצה ושנבוא מהר לבית הכנסת. הוציאו אותנו מהבית בצורה מאוד גסה, שמו לנו טלאי צהוב והביאו לנו תעודות מזהות".
"לקחו את אבא שלי לחקירה והאשימו אותו שהוא קומוניסט. אני זוכרת שהוא חזר עם דם על כל הפנים ואני נורא נבהלתי", סיפרה. "בערב הגיעה משאית גדולה והכניסו אותנו פנימה. היינו צריכים לעבור בדרך נהר עם מעבורת ומי שלא רצה להיכנס לסירה – ירו בו וזרקו אותו לתוך המים. בתור ילדה בת שש זה היה מאוד מבהיל".
בזכות העובדה שסבתא של ז'ני הייתה רופאה, המשטר הנאצי עיכב את רצח המשפחה בתמורה לכך שהיא תעבוד במרפאה המקומית של הנוצרים, ובני המשפחה המורחבת נשלחו לגטו מוגילב-פודולסקי שבאוקראינה.
בגטו היא נאלצה לצאת, יחד עם ילדים יהודים נוספים, לעבוד בעבודות שונות. "שלחו אותנו בכוח לכל מיני צריפים מלוכלכים עם שמיכות מלוכלכות. למחרת הכריחו את כל הילדים ללכת לעבוד במחסן כדי לנקות ולמיין את שיני הזהב של כל מי שהגרמנים הוציאו להורג. תאר לך, ילדה בת 6 מריחה סירחון של גופות".
"הילדים שלא רצו לעבוד קיבלו מכות רצח, לי שברו את האצבע ועד היום היא לא מתפקדת. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם העונשים. ראיתי מה עשו לילדים האחרים ופחדתי – לא הייתה לי ברירה, הייתי חייבת לעבוד".
תמונת שמן מטרידה במיוחד שציירה רוזנשטיין ונמצאת בביתה, חושפת את שגרת החיים המזעזעת של הילדים המורעבים. "יום אחד אני וילדים נוספים מהגטו הרגשנו מאוד רע. הבטן התנפחה וקרקרה לנו מרעב והחלטנו בלילה לחפש אוכל בפח הזבל של הקנטינה של הנאצים. בשקט בשקט ראינו שם לחם עם עובש ותפוחי אדמה מלאים בתולעים – הסרנו את מה שהיה צריך ואכלנו, העיקר שלא תכאב הבטן".
"בדרך חזרה לצריף, אחד הילדים עשה רעש ותפסו אותנו. במפקדה היה בן אדם אחד, בן כלב גדול, שאמר 'נוציא אותם החוצה, לקרח, לעמוד בלי נעליים 12 שעות'. שלושה או ארבעה ילדים התעלפו ונפלו על הרצפה. הגרמנים שמו אותם בתוך בור, שמו עליהם נפט והציתו אותם".
"האמהות צעקו והתחננו על חיי הילדים, אבל זה לא עזר – גמרו אותם. היו אמהות שלא רצו לוותר וקפצו לבור עם הילדים. זאת הייתה התמונה הכי גרועה בחיים שלי, אפילו בחלומות הכי פרועים לא הייתי חושבת דבר כזה".
למזלה של ז'ני, סבתה הצליחה בדרך נס לגנוב ציוד רפואי ולהציל את חיה. שגרת החיים המזעזעת והקיצונית בגטו הייתה מלחמת הישרדות אין סופית. קירות הבית של ז'ני בתל אביב מלאים בתמונות שמן, יצירות אמנות שיצרה בצבעים זהים ומספרים את קורותיה באותה תקופה.
בולטת לעין תמונה בשחור לבן שצוירה בפחם שחור על נייר עיתון מלוכלך, ובה דמויות מענות ילדים. מדובר בתמונה מקורית שציירה ז'ני בגטו, והיא שמרה עליה בסתר מתחת לבגדים עד לסוף המלחמה. "התגנבתי לשירותים של הנאצים וגנבתי משם נייר טואלט משומש. ניקיתי אותו, ציירתי עליו – וזאת הייתה התמונה הראשונה שציירתי על מה שקרה לי במלחמה".
"לא פחות גרוע מאושוויץ"
"אחרי החורף הגיע הקיץ, והייתי כל כך רעבה, בת 7 עם בטן נפוחה. הייתי בחצר ופתאום הגיע מולי נאצי, עם סמל של צלב קרס על השרוול, מקל ביד וכלב ענק. הוא שאל אותי 'מה שמך?' עניתי לו שיינד'לה, הוא שאל 'את יהודייה?', אמרתי לו כן.
"טראח לפרצוף – הוא שבר לי את האף ואת השיניים, והדם פרץ ממני. בכיתי, התחננתי והוא צעק עלי 'תסתמי חתיכת עכבר מלוכלך' כשבמקביל הכלב התנפל עליי, זרק אותי על הרצפה ואני צורחת. הנאצי התכופף אליי, לקח את הסיגריה שעישן והתחיל לשרוף לי את כל הפנים, ואני בוכה ומתחננת. הרגשתי שאני הולכת לאבד את ההכרה, אז ביקשתי מים, והוא התחיל בתגובה להשתין עליי. הרגשתי שאני נחנקת, ואז הוא ירה לי ברגל ואיבדתי את ההכרה".
ז'ני הייתה באותו יום ללא טלאי צהוב על החולצה, ושיערה הבלונדיני גרם לנזירות מקומיות לחשוב שהיא נוצרייה ולאסוף אותה למנזר סמוך. הן טיפלו בה עד שגילו כי היא יהודייה, ואז היא הוחזרה לגטו כשכדור הרובה עדיין תקוע לה ברגל.
מהגטו, שהיה תחנת מעבר מרכזית עבור יהודים רבים במהלך השואה, נשלחה המשפחה של ז'ני לאזור באבי יאר, כשהמטרה היא השמדה. "הם שמרו על המקום בסוד, והרגו בשקט ובעינויים שאתה לא מתאר לעצמך. האוקראינים היו אונסים בנות צעירות, מכניסים אותן להריון וד"ר מנגלה היה בא ועושה עליהן ועל התינוקות ניסיונות, ומזריק להן חומרים".
"כשהבנות היו צריכות ללדת היו מכריחים את כל היהודים לראות איך הכלבים אוכלים תינוקות, זה היה קטסטרופה, זה היה משהו נוראי", סיפרה על החיים במחנה הסמוך לבאבי יאר, גיא ההריגה שבו נרצחו עשרות אלפי יהודים ביריות רובה.
הידע הרפואי של סבתה הצליח להציל עשרות נערות במחנה ממוות נוראי בסדרת הניסויים האכזרית של מנגלה. היא נתנה להן צמחי מרפא מקומיים שגרמו להפלת העוברים והפסקת הניסוי המתועב.
לקראת סוף המלחמה, כשהצבא האדום היה קרוב, החלו הגרמנים במבצע ענק ומורכב להסתרת הזוועות בבאבי יאר. את הרגעים האחרונים של בני משפחתה היא תיארה בבכי. "הגרמנים שהיו בבאבי יאר שמעו שהרוסים מתקרבים , אז התחילו להוציא את כולם החוצה ולהרוג את כולם כדי שלא יישאר סימן. התחילו ישר – טוק! טוק! טוק!".
"ואז הגרמני הבן אלף שעשה לי את כל הנזק אמר לאמא שלי 'את גנבת את הילדה הזאת מאיזו נוצרייה, כי היא לא דומה לכם, אבל אני אתנקם בך'. הוא לקח את אחותי בכוח מסבתא שלי, שם אותה על אבן, ופתח לה את הראש עם גרזן".
הזיכרונות והזוועות מבאבי יאר משפיעים על ז'ני גם היום. "כשאני שומעת באבי יאר יש לי צמרמורת שאי אפשר לתאר. כשאני רואה כלבים ענקים הולכים ברחוב אני עד היום מקבלת עור ברווז, זה עדיין אוכל אותי. היה נורא שם, לא פחות גרוע מאושוויץ".
ז'ני איבדה בבאבי יאר את כל משפחתה המורחבת, כולל סבתה הרופאה. היחידה שנותרה בחיים הייתה אמה שהתעלפה למראה הזוועות, הגרמנים ומשתפי הפעולה האוקראינים חשבו שהיא מתה.
"אמא התעוררה כשהצבא הרוסי נכנס למחנה, נתנו לה עזרה ראשונה ואותי לקחו לטיפולים והוציאו לי את הכדור מהרגל", סיפרה. "מאז נכנסתי לשוק, מגיל 9 ועד 11 לא דיברתי, חשבו שאני אוטיסטית".
בשנת 1946 האב הפרטיזן התאחד עם אשתו ובתו, וארבע שנים מאוחר יותר עלתה המשפחה לארץ ישראל. במהלך השנים ז'ני נישאה ונולדו לה שני ילדים. על מוראות השואה והגיהנום שעברה היא לא דיברה מעולם, ורק בשנים האחרונות, אחרי טיפול פסיכולוגי ממושך שכלל תרפיה באומנות וכתיבת ספר אוטוביוגרפי, סיפור ההישרדות הפרטי שלה הפך לנחלת הציבור.
השנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה היא משתתפת במיזם "מעלים זיכרון" של ארגון לתת ופייסבוק ישראל, שבמהלכו מעלים ידוענים ישראלים סטורי ביום השואה עם סיפורי הניצולים.
