ביקור במחלקת הקורונה בבילינסון
(צילום: עידו ארז, אסף קמר | עריכה: יפית שקרוב)
בקומה מינוס ארבע, בחניון של בית החולים בילינסון בפתח תקווה, שוכנת מחלקת פנימית ד' קורונה. החניון הוסב למחלקה בגל השלישי, שההצצה אליה חושפת את העומס והקשיים.
"כאן היה חניון וחנו פה מכוניות", מסביר ד"ר אמיר שלומאי, מנהל המחלקה, המחכה ביציאה מהמעלית ומלווה אותנו בסיור במחלקה כשכולם לבושים ציוד מגן מלא. "ההסבה הייתה מבצע ענק בזמן קצר. תלו מוניטורים ונקודות חמצן – וכל מה שצריך עבור מחלקה שמטפלת בחולי קורונה קשים".
חלוק פלסטיק ארוך, ערדלי ניילון, מעיל ניילון, שתי זוגות של כפפות גומי אחת על השנייה, מסכת 95N ומשקפי הגנה. כך נראית ההתמגנות במסע המפחיד לארץ הקורונה. פניו של ד"ר שלומאי נעלמים מאחורי יריעות הפלסטיק, המקשים על הזיהוי של מנהל המחלקה בה מאושפזים 28 חולים. על חליפת המגן הדביק תמונה של עצמו: "כדי שהחולים יידעו מי אני. זה חלק מהעניין בתקופה המשוגעת הזו".
ד"ר שלומאי מעביר את הכפפה הכפולה על כפתור אדום עם חיישן ללא מגע, שפותח דלת גדולה מאחוריה חדרון קטן וסטרילי. אחרי שהדלת נסגרת, הוא מעביר יד מעל חיישן נוסף, שפותח דלת שנייה. עד כדי כך ממוגנת המחלקה הזו. "המטרה היא שלא תהיה חס וחלילה זליגה של זיהום לשטח הנקי", הוא מסביר, "ברוך הבא לעולם הקורונה". אחרי כמה דקות בבגדים הממוגנים אנחנו כבר מזיעים, והגוף מתמלא עקצוצים. קשה להבין את דברי הצוות הרפואי כשמתקשרים דרך ניילונים. הצוות הרפואי מסתובב ככה ימים ארוכים.
"רואים פה דברים קשים", מספרת יהודית זליג, חולת קורונה מירושלים הממתינה לניתוח. "אתמול בלילה שכבה לידי גופה. לא יודעת מה קרה – אני יודעת רק שטיפול בה ועזרו לה לפני שהיא נפטרה".
"אני לא מפחדת מהקורונה. באתי לפה וגיליתי שאני זקוקה לניתוח דחוף, כך שיצא לטובה – הקורונה הצילה את חיי", אומרת זליג.
גם ג'רי טלר בן ה-80 מפגין אופטימיות מפתיעה למרות צינור החמצן אליו הוא מחובר. "אני מרגיש טוב. אני רוצה ללכת הביתה, יש לי נינים ואני אוהב אותם ומתגעגע אליהם". לצדו של טלר נמצא יוחאי ניזרי, הפיזיותרפיסט של המחלקה. הוא מעודד אותו לבצע תנועות עם הידיים, ולנשוף אוויר לצינורית. "זה טיפול שאנחנו עושים כדי לשפר את אוורור הריאות ואת יכולת המטופל להתחמצן", הוא מסביר.
במיטה ליד שוכב אמר מחמוד, בן 75 מכפר קאסם. גם הוא מחובר לצינור חמצן, ודאגה ניכרת בעיניו. "קיבלתי חיסון שני והיה לי חום. באתי לכאן אתמול בערב ואמרו לי שיש לי קורונה. אני קורא לציבור הערבי להתחסן", הוא מבקש. לידו עובדת כוח העזר של המחלקה, אלפי איילו, מנסה לשכנע אותו לאכול.
"נדבקתי בקורונה בבית החולים", מספרת איילו, "היה מפחיד וקשה נפשית לחזור לעבודה ולראות את החולים עוברים מה שאני עברתי, אבל הרגשתי שאני יכולה לתמוך בהם. כשאני מגישה להם אוכל, אני יודעת מה זה לאבד את חוש הטעם והריח".
יעקב מינסקי בן ה-72 מפתח תקווה מתגעגע הביתה. "הגעתי למחלקה לפני יומיים", הוא מספר. "היו לי צמרמורות, אשתי הזמינה אמבולנס, ומצאו שהתייבשתי. כשהייתי מאושפז פגשנו בחור בדיאליזה שאמר שהוא לא יכול לשים מסכה. הוא הדביק אותי בקורונה. אבל אמרו לי שבגלל שהתחסנתי, אני לא במצב קשה".
כל שיחת חולין עם חבר בצוות הרפואי במחלקה עוברת כהרף עין לשיח מטריד ומדאיג על התמותה. זאת בנוסף לנתונים הקשים כי כשליש מנפטרי הקורונה מתחילת המגפה בישראל הלכו לעולמם בחודש ינואר. מניין המתים עומד היום (שלישי) על 4,863. 1,143 חולים במצב קשה מאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ, ו-316 מהם מונשמים. 8,271 ישראלים אובחנו אתמול כנשאים.
"אנחנו מנסים שהפרידה תהיה כמה שיותר אנושית"
"אנחנו מנסים שהמטופל לא יסבול, ושהפרידה תהיה כמה שיותר אנושית", מספר ד"ר דור שירין, רופא במחלקה. "הכי קשה כאן זה הניתוק מהסביבה ומהעולם החיצוני. יש בדידות, אי ודאות, ואנחנו לא יודעים מה יהיה מחר או איך ייראה החודש הבא. גם ד"ר שלומאי מוסיף: "המקום הזה ראה הרבה טרגדיות".
הוא לוקח אותנו ל"חלון האקווריום", לשם נלקחים החולים הקשים ביותר, שנשארו להם שעות ספורות, לעמוד מאחורי החלון ולהיפרד מיקיריהם. "זה מחזה נוראי שאני לא מאחל לאף אחד", אומר הרופא. "בגלל הנגיף, ההתדרדרות היא כהרף עין וקשה מאד להתרגל לזה. גם כשאני בבית, אני לא מצליח להתנתק. רק לפני ימים ספורים בחור צעיר בן 45 כמעט מת לנו בידיים והוא עדיין נאבק על חייו".
קרן שמואל, האחות הראשית, מחבקת אחות שעוברת רגע של משבר. שתיהן עטופות בניילונים ואמצעי מיגון מכף רגל ועד ראש ורק החיבוק קורע הלב מעיד על אנושיותן של הדמויות. "מאד קשה לראות שיש הרבה מוות, אלה דברים שלא רואים בדרך כלל במחלקה פנימית רגילה. מוות של מטופל הוא אף פעם לא קל ותמיד יש את האנשים שנוגעים בך קצת יותר. לפעמים זה יכול להיות מישהו צעיר ואחרי שעתיים המצב מתדרדר במהירות".
"אני לא חושבת שאנחנו לפני קריסה", מודה שמואל. "לפני שלושה ימים היה מאוד קשה, היום טיפה יותר טוב, אבל אם יהיו לנו עוד עשרה חולים זה יהיה מאוד קשה", אומרת האחות הראשית של המחלקה שבזמן ביקורנו לא נמצאת בתפוסה מלאה.
6 צפייה בגלריה
ד"ר אמיר שלומאי מנהל המחלקה, בו ליד חלון האקווריום נפרדים בני המשפחות מיקיריהם לפני המוות
(צילום: אסף קמר)
שעתיים אחרי שנכנסנו, הנשימה מתחת לציוד המגן הופכת קשה יותר ויותר, וד"ר שלומאי מבקש להעביר מסר אחרון לכל מכחישי הקורונה ומתנגדי החיסונים: "אני חושב שהם צריכים לבוא לפה, ולראות מה קורה כאן. יש פה אנשים צעירים שבן לילה הפכו לחולים במחלה קשה ביותר", הוא מבהיר. "יש אור בקצה המנהרה, יש את החיסונים ואני מקווה שנתחיל לראות מגמה של התמתנות".
