במאמר דעה מאתגר כותב ד"ר חיים זיכרמן שמשבר הקורונה חשף את עומק הפערים בין חרדים לחילונים, ושהאירועים האחרונים מוכיחים שמדובר בשתי ציוויליזציות שעלו על מסלול התנגשות. עד כאן אני שותף לדעתו, אבל פרשנותו לסיבות לאותם פערים מקוממת.
לדעתו, ההבדל המרכזי בין שתי הקהילות נעוץ בכך שהאתוס המערבי החילוני הוא אינדיבידואליסטי ואגוצנטרי ששם את ה"אני" במרכז הווייתו. לעומתו, האתוס החרדי הוא קולקטיבי: החיים הקהילתיים הם מרכיב מהותי בזהותו ובמרכז הווייתו ניצב עיקרון ה"אנחנו".
דברים אלה מזכירים במידה רבה את משל העגלה המלאה והעגלה הריקה של החזון איש. הם מכעיסים, מתנשאים ומדיפים ניחוח פטרנליסטי: החילונים, בשל היותם אגוצנטריים, דואגים רק לעצמם ואחריהם המבול, ואילו החרדים, מעצם תרבותם, הם מופת לסולידריות חברתית ודואגים לכלל הציבור ולא רק לקיוסק הקטן שלהם.
אולי הגיע הזמן לפרק את החבילה, ובמקום מדינה אחת הכופה את עצמה על חרדים ועל ערבים, הגיע הזמן להיפרד וליצור קונפדרציה של קהילות אוטונומיות
גישה זו היא לא רק מתנשאת אלא גם – ואולי בעיקר - שגויה. לו עקב זיכרמן אחר דברי המפגינים נגד בנימין נתניהו בבלפור היה יודע שהסיבה המרכזית שהוציאה אותם לרחוב היא הדאגה לעתיד המדינה וחרדה לדמותה ולגורלם של הדורות הבאים. מכאן שההבחנה החדה שהוא עושה בין חילונים אגוצנטריים ובין חרדים סולידריים היא עורבא פרח.
חמור מכך, כאשר הוא מאפיין את העולם החרדי כבעל "אידיאה", ואילו על עולם החילונים הוא אינו אומר דבר, המסר הסמוי הוא שלחרדים יש תוכן ואילו החילונים מוקפים ריקנות, וזאת, כנראה, משום שבעיניו דמוקרטיה וזכויות אדם אינן אידיאה שוות ערך להלכה, אלא קפריזה של אגואיסטים הדואגים רק לעצמם.
מעבר להיעדר הבנה בסיסית של העולם החילוני, ד"ר זיכרמן צודק שהמודל של שיתוף פעולה חילוני-חרדי קרס ויש לחפש מודל חדש. אלא שמעבר לטענה זו הוא לא מצליח להציע מודל כלשהו, אפילו לא לשרטט קווים כלליים למודל שאמור להחליף את מה שכבר קרס.
זיכרמן עדיין שבוי בפרדיגמה הישנה של "כולנו בסירה אחת", והדבר המוזר הוא שהסיפא של המאמר סותר את הרישא: הרי הוא כותב במפורש שאנו עומדים בפני שתי ציוויליזציות שעלו על מסלול התנגשות, ואם כך, יואיל ד"ר זיכרמן להסביר איך מושיבים שתי ציוויליזציות בסירה אחת?
אכן, הקורונה מחייבת לחשב מסלולים חדשים. טענתו שיש לנסות לנסח תפיסת "אנחנו" לכל אזרחי המדינה (האם הוא מתכוון גם לערבים?) תיכשל כפי שנכשלה עד כה. כי כפי שזיכרמן עצמו אומר, אין באופק שום "אנחנו" שמלכד אותנו, למעט מוראה של מלכות. הרי הוא עצמו מציין בצדק שמדובר בשתי תפיסות שונות. אז למה לכפות עליהן חיבור מלאכותי שגורלו יהיה דומה לגורל המודל הנוכחי?
אולי בשל כך הגיע הזמן לשנות פרדיגמות ולא רק מודלים בתוך הפרדיגמה. אולי הגיע הזמן לפרק את החבילה, ובמקום מדינה אחת הכופה את עצמה על חרדים ועל ערבים או על כל מגזר מובחן, הגיע הזמן להיפרד בשלום וליצור קונפדרציה ישראלית של קהילות אוטונומיות שינהלו את חייהן בלי התערבות כוחנית של ממשלה שגם ככה איבדה את הסמכות המוסרית בעיני רוב האזרחים.
- ד"ר מאיר מרגלית הוא מרצה בכיר בבית הספר לחינוך בקריה האקדמית אונו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
