כשאני שוב סגור וקצת מתגעגע לגל הראשון החביב, אני עדיין נוגה, אבל כבר לא נעלב, כי הבנתי והפנמתי: זה לא אישי.
המגפה המקוללת הזאת, שכבר נמאס לי להגיד את שמה, זה לא רק אצלנו, זה בכל העולם ולא רק נגדנו. כל אחד צועק מהתחום המשותק שלו, וכמו שכתב יפה מאיר אריאל: "אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו ‑ לא צועק".
בתחום שלי, כאמן מופיע, קמה זעקה גדולה. כולנו רוצים לשוב להופעות, ולאו דווקא בגלל הכסף, למרות שכל אחד מאיתנו מפרנס לפחות עשר משפחות כשהוא מופיע. ההופעות חיוניות לנפשנו, כמו אוויר לנשימה, כמו מים לפרחים.
רבים מאיתנו מפגינים ומוחים, אבל, חברים יקרים, האמנים בעולם כולו בחופשה כפויה וכואבת, ואם בברודוויי דחו את כל ההצגות לפחות בשנה, ובלונדון שייקספיר מובטל, גם אנחנו צריכים להבין שאין מה לעשות, רק לחכות, ובינתיים לשיר במקלחת או במרפסות.
זה לא אישי, זה משהו שנרדם ונקווה שבקרוב הוא יתעורר. ומי שאומר לכם משהו אחר, הוא פשוט משקר.
כששר התרבות, חילי טרופר, אומר לכם שהוא יציל את התרבות, ואף זוכה לשבחים על כך, הוא פשוט לא יודע על מה הוא מדבר, וכשאין הופעות, ציפיתי ממנו לומר אמת, ויותר מכך להכריז על המניפסט התרבותי שלו, שחייב להתייחס קודם כל לחופש הדיבור ולסתימת פיות, שהיו למצע התרבותי בכהונת צרת התרבות הקודמת.
ההופעה החשובה ביותר שהייתה אצלנו בשנים האחרונות הייתה ההופעה האמיצה של תת-אלוף אמיר השכל, שהתייצב עם מוחים אחרים מול ביתו של ראש הממשלה, המושחת והלכאורה אשם, והלא לכאורה לגמרי מנותק, והוא מסוכן לנו יותר מכל מגפה. לראות את אמיר בטלוויזיה מורחק מההפגנה עם אזיקים בידיים וברגליים - זאת הייתה חתיכת הופעה. גבר בן 67, טייס וג'נטלמן, שמעז יותר מכל הצעירים המורדים.
משום שאני חושב שחופש הדיבור הוא לא רק הלב של הדמוקרטיה, אלא גם של האמנות, איכשהו ציפיתי שהשר החדש יחזק את האביר במאבקו הפטריוטי שנראה כה נואש ואבוד. אבל זה כמובן לא קרה, ואמנים רבים ששילמו, כמוני, מחיר יקר למשטרת סתימת הפיות מרגישים שאין לנו יותר תקווה וציפיות.
בגילי ובשייכותי המעליבה לקבוצת הסיכון אני מבין את תשוקת הצעירים להופיע בכל מחיר, אבל לי זה ממש לא חסר. אני חושב שכאמן וככותב טובה לי השתיקה הזאת, וההכרה הברורה הזאת באפסותו של האדם רק מפיחה בי חמלה וצניעות. ואני בהחלט יכול לא להופיע יותר כמו שאני יכול לא להתאהב יותר. היו לי כבר מספיק הופעות ואהבות.
וזה לא אישי, אז קצת סבלנות, וכן, גם לחכות זאת אמנות.
וזה מזכיר לי בדיחה של דרויאנוב: זקן אחד מגיע לרופא ואומר שהוא לא יכול להשתין. "בן כמה אתה?" שואל הדוקטור. "בן שמונים ושלוש", אומר הזקן. והרופא מלטף את זקנו ואומר לו: "נו, חבר, כבר השתנת מספיק".
ולא להתאבל בבקשה. האמנות לא מתה, היא רק נחה קצת, והיא תשוב, יפה מתמיד, ותחזיר צבע ואור ומשמעות לעולם. וכמו שאמר סארטר: "העולם יסתדר טוב מאוד גם בלי אמנים, אבל באותה מידה הוא יסתדר נפלא גם בלי האדם".
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
