המבוי הסתום בתוצאות הבחירות מוליד למרבה התדהמה מיני הצעות שונות, משונות ומופרכות ליציאה מהסבך. כרגע האפשרויות המדוברות הן: ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר-מנסור עבאס, או ממשלת בנט בעל שבעת המנדטים שתאגד את השמאל ותסתייע בהימנעות של הרשימה המשותפת. במקביל נחטפו רשתות הפרפרים מהחנויות על ידי ראשי סיעות המנסים ללכוד עריקים מהגוש הנגדי. רק את הפתרון הברור מאליו, זה שבכל סיטואציה היסטורית דומה היה עולה ביום הראשון שלאחר הבחירות, איש אינו מעלה על דל שפתותיו.
דמיינו את התרחיש ההיסטורי הבא: יצחק רבין לא מתפטר לאחר גילוי פרשת הדולרים, ומתמודד בבחירות 1977. ד"ש, שרצה בשם טוהר המידות, מסרבת לשבת בממשלה בראשותו ובלעדיה אין לו רוב. מה היה קורה? האם מפלגת המערך הייתה מוותרת על הניצחון ומסתכנת בבחירות חדשות? התשובה ברורה: ועידת המפלגה הייתה בוחרת את שמעון פרס (אולי לאחר התמודדות מול יצחק נבון ויגאל אלון) כדי שיקים ממשלה.
תרחיש נוסף: פרשת טלנסקי הייתה נחשפת מיד אחרי בחירות 2006 (ולא ב-2008), ומפלגת העבודה הייתה מסרבת לשבת תחת אהוד אולמרט החשוד בפלילים. האם קדימה הייתה יוזמת בחירות חדשות בתנאים אלה? ברור שתוך 24 שעות היו נשמעות קריאות להחלפת אולמרט בציפי לבני (אולי שאול מופז או חיים רמון היו טוענים לכתר). במקרה הזה לא נדרש דמיון רב – זה בדיוק מה שקרה לאחר העדות המוקדמת של טלנסקי ב-2008.
קשה לדמיין בתולדות מדינת ישראל מפלגה שתזכה בהישג משמעותי בבחירות (הן מפלגתית והן גושית), תעמוד בפני הרכבת ממשלה יציבה, ובכל זאת תשמוט את ההישג כדי להמשיך לשמר את מעמדו של המנהיג שלה.
בלי נתניהו יוכל הימין לעצב מחדש של מערכת המשפט באמצעות D9, לעשות פינוי-בינוי ביו"ש, לרדוף רפורמים וקונסרבטיבים, להתמודד עם הרווקות המאוחרת שמאיימת על העם היהודי ועוד
וזו האנומליה שבה אנחנו נמצאים. יש בכנסת לפחות 72 מנדטים של מפלגות המגדירות את עצמן "ימין" ועוד 25 מנדטים של מפלגות מרכז שבאות בחשבון כשותפות מתונות בממשלה, ועדיין - הפתרון הברור מאליו לפלונטר הפוליטי לא נשמע באופן פומבי, לא בליכוד ולא בגוש הימין. אולי ישראל כץ או ניר ברקת לוחשים אותו לכרית בלילה, אבל לא חזק מדי, כדי שאפילו האישה שלצידם לא תשמע.
פתרון כזה הוא התגשמות משאלות הימין והסיוט המוחלט של השמאל. הימין יוכל להגשים את חלומותיו: עיצוב מחודש של מערכת המשפט באמצעות D9, פינוי-בינוי ביהודה ושומרון (פינוי פלסטינים ובינוי ליהודים), הקמה מחדש של חומש ושא-נור כמטרופולין, רדיפת רפורמים וקונסרבטיבים, התמודדות נחושה עם הרווקות המאוחרת שמאיימת על העם היהודי ועוד ועוד.
אבל הימין מבכר את מנהיגותו של בנימין נתניהו על פני הזמנות פז להגשים את מדיניותו ולקדם את ערכיו. נתניהו בשלטון 12 שנים ברציפות והוא בן 72 בקרוב. האם הליכוד והימין לא יכולים לדמיין את שלטונם בלעדיו, ואפילו רק לפרק זמן עד הסדרה של ענייני משפטו?
מהמקום שאליו הגיעה הדמוקרטיה הישראלית במשבר הנוכחי ניתן ללמוד בראש ובראשונה שנתניהו צדק. הוא צדק בשנות ה-90 כשטען שראש הממשלה צריך לכהן לכל היותר שתי קדנציות. כהונה ארוכה מדי ובלתי מוגבלת עשויה לשבש את המערכת הפוליטית ואת המבנים המפלגתיים והשלטוניים. האירוניה היא שהאיש שהוביל את הקריאה להגבלת משך הכהונה (במסגרת שיטת ממשל שונה במקצת) הוא האיש המוכיח את ההכרח זאת הלכה למעשה.
טל טבשינתניהו חיסל והרחיק באופן שיטתי את כל מי שהיה עשוי להיות מספר 2 ומועמד לרשת אותו: גדעון סער, משה כחלון, דן מרידור, בני בגין, לימור לבנת ואחרים. עכשיו אף אחד לא מאיים על מנהיגותו. הליכוד, הימין וישראל במערבולת, ובימין מוחאים כפיים לקפטן שניווט אליה את הספינה.
מדינת ישראל נמצאת בשנים האחרונות במשבר פוליטי קשה ומסוכן. להגנתה ניתן לטעון שזהו משבר חסר תקדים ובלתי צפוי. האחריות שחלה על נבחרי הציבור היא לא רק לצאת למצוא פתרון אלא גם לעגן כללים שימנעו הישנות של משבר דומה בעתיד. בהגנת חוסר התקדים ניתן להשתמש רק פעם אחת.
- טל טבשי הוא מורה להיסטוריה ובעל תואר שני בהיסטוריה של עם ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
