קריאת הקרב הושמעה וכולם נמתחו לדום. האולפנים משדרים ברצף, ארשת חמורת סבר אומצה על ידי המגישות והמגישים, הגנרלים התייצבו כדי לתווך את המציאות ולהסביר שצריך לתת לצה"ל לנצח, פרשנינו לענייני דיברו בביטחון על רחשי לבם של בכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי וסיפקו תוכניות מתאר של שכונות בעזה משל היו מתווכי נדל"ן ממולחים. המקלטים נפתחו, מוסדות החינוך נסגרו. זה הזמן להתאחד. אין מקום לתהיות מיותרות ולהטלת ספק. אבל אולי בכל זאת, אפשר כמה שאלות?
קשה מאוד להתבונן מהצד ב"הסלמה הדרמטית" הזו, כפי שהיא מכונה בתקשורת, ולהתעלם מהנסיבות שהוליכו אליה. אפשר לבחור בגישה מיסטית-פטאלית שהנה, ביום ירושלים החגיגי, שוב עומד עם ישראל במבחן מול אויביו הבאים עליו לכלותו, ועל היהודים לדאוג לעצמם. אבל גישה קצת יותר בוגרת דורשת הסברים עם מעט יותר אחיזה במציאות. קשה לקבל כגזירת גורל אלימות שמתלקחת כך פתאום. במציאות, יש לה שני גורמים שונים אך משיקים, שהתלכדו לכדי הבערת חבית הנפץ.
הגורם הראשון הוא הציני יותר, והוא ממוקם בהקשר הפוליטי. המחסומים שהוצבו בשער שכם והצ'ק הפתוח שניתן לח"כ איתמר בן גביר (מי דמיין שרודף השלום הזה ינהג באופן הזה אחרי שייבחר לכנסת) להבעיר את שייח ג'ראח, הם פרי מדיניות מופקרת של ממשלת ישראל בניהולו חסר האחריות של העומד בראשה. מדוע הוחלט רק ברגע האחרון לא לאפשר ליהודים לעלות להר הבית ולמצעד הדגלים לעבור בשער שכם? הרי ברור שהחלטות כאלה, לו התקבלו בשלב מוקדם יותר, היו יכולות לסייע לעצור את כדור השלג.
הגורם השני הוא אשליית הסטטוס-קוו. ישראל מתחזקת מזה יותר מעשור מה שהיא רוצה לחשוב שהוא "ניהול הסכסוך". לפי הנוסחה הזו צריך להימנע מהתקדמות מדינית לכיוון פתרון שתי המדינות ובמקביל לצמצם למינימום התפרצויות אלימות. במרחב הזה צריך לספק לפלסטינים כמה שיותר גזרים לא-מדיניים מבית היוצר של גישת השלום הכלכלי, כאלה שיוכלו להשאיר אותם אדישים ולשכוח את עובדת היותם נתונים תחת כיבוש צבאי.
נתניהו אולי חושב שהכול בשליטה, ושבעוד כמה ימים המצב ישוב לקדמותו. אבל ייתכן שהמציאות תגבור על המשחקים הפוליטיים ותצא מכלל שליטה. מתישהו זה הרי חייב לקרות, כי אי אפשר למחוק ולהעלים את הכיבוש
הבעיה היא שהזמן אינו קופא. סטטוס-קוו אינו תוכנית עבודה וגם לא חזון. הוא מנגנון השהייה שיכול להתקצר בכל רגע ולהביא לתוצאה אסונית. בנימין נתניהו, כך נדמה, עומד בפאסיביות מוחלטת אל מול הסלמה שכולם התריעו מפניה (גם המהלכים של הימין בירושלים וגם התרעת מערכת הביטחון בגין ביטול הבחירות ברשות הפלסטינית), מתוך הנחה שיידע לשלוט בגובה הלהבות ולהשיב את המצב לקדמותו בעזרת "הסדרה". במילים אחרות, השוחד הרגיל לשותפיו הנאמנים בחמאס.
המשחקים האלה, בסופו של דבר, ייצאו מכלל שליטה ונשוב למראות המחרידים של האינתיפאדה הראשונה והשנייה. אי אפשר להחזיק עם תחת כיבוש לאורך זמן ולצפות לתוצאה אחרת. גם הרוב המכריע של המערכת הביטחונית בהווה ובעבר הקרוב סבור כך.
המחלוקת לגבי מצעד הדגלים - בין הגישה המאופקת של צה"ל ושב"כ לעומת חרחורי המלחמה של השר לביטחון פנים והמפכ"ל - היא בבואה להבנה של הראשונים את המציאות העגומה של כיבוש ואת ההשלכות של מדיניות אגרסיבית ומתריסה של ישראל כלפי הפלסטינים.
בראיון הפרישה שלו אשתקד אמר ראש חטיבת המחקר לשעבר תא"ל דרור שלום: "הבעיה הפלסטינית מונחת כאן לפתחנו כפצצה מתקתקת. זה לא משהו שיקרה מחר בבוקר. אבל התפרקות שם אפשרית ביום שאחרי אבו מאזן ואסור להתעלם מזה. זה אתגר כלכלי, אזרחי ומשילותי שם... חיזוק הרשות הפלסטינית הוא אינטרס ביטחוני-ישראלי... אסור לחשוב שהעולם הערבי פתאום מתעלם מהבעיה הפלסטינית. הבעיה הפלסטינית היא המכנה המשותף הנמוך של כל העולם הערבי, ובסופו של דבר הסכמי הנורמליזציה האלה (עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין וסודן, ע"ע) נחתמו כי הסיפוח נדחה".
עומר עינבנתניהו אולי חושב שהכול בשליטה, ושבעוד כמה ימים המצב ישוב לקדמותו. ייתכן שעל הדרך יוכל לסמן הצלחה על סיכול ממשלת בנט-לפיד. אבל ייתכן גם שהמציאות תגבור על המשחקים הפוליטיים ותצא מכלל שליטה. מתישהו זה הרי חייב לקרות. פשוט כי אי אפשר למחוק ולהעלים את הכיבוש.
מי יודע, אולי גם באולפנים הפתוחים מישהו יעז לצאת מהשטאנץ הממסדי הביטחוניסטי ולשאול מה בעצם קורה כאן. אולי חלילה אפילו תיפלט למישהו מהם המילה "כיבוש".
עלינו לזכור שזו לא גזירת גורל. אומנם לא הכל תלוי בישראל, אבל היא נמצאת בעמדת כוח וביכולתה לקבוע לעצמה את הכיוון שאליו היא רוצה ללכת. סכסוך הוא לא דבר שמנהלים, אלא דבר שחותרים לסיים. זו לא שאלה פוליטית, זה הכרח קיומי.
- ד"ר עומר עינב הוא עמית מחקר במכון מולד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
