משפחה וחברים של דניאל (דוני) מוריס ז"ל
(צילום: שמוליק דודפור)
חמש שעות בלבד לאחר שנחמן דניאל (דוני) מוריס נקבר אמש (יום א') בהר הזיתים, נכנס אביו אריה לחדר האוכל של הישיבה בקיבוץ שעלבים שבה למד בנו והתיישב מול התלמידים, גם הם עדיין המומים ממות חברם באסון במירון בליל שישי. מוריס הוא אחד מ-45 ההרוגים במירון, כעת עשרות משפחות יושבות שבעה לאחר מותם באסון.
דוני מוריס עזב את משפחתו בניו ג'רזי כדי ללמוד בישראל, ועל הקשר מרחוק סיפר להם אביו: "הוא ממש התפתח פה. דיברנו, אבל יותר על פוטבול ופחות על מה שקורה איתו פה. הוא היה עקשן וכשהוא רצה משהו הוא השיג אותו, כמו לנסוע למירון. כשהוא היה בן שנתיים היינו בבריכה והוא אמר לי 'אני רוצה לבד'. כשעזבתי אותו הוא בלע קצת מים אז תפסתי אותו, אבל מיד הוא צעק שוב: 'לבד, לבד'".
אריה, עם אשתו ובן נוסף, הגיעו מארה"ב אתמול ב-18:00, שעתיים לפני מסע הלוויה. הערב הם כבר ימריאו בחזרה לנמל התעופה בניו יורק. "היה להם ביקור של 24 שעות כאב", אמר אחד הנוכחים.
המדריך של דניאל מוריס מספר עליו
(צילום: שמוליק דודפור, משי בן עמי)
הלווייתו של דניאל (דוני) מוריס
ארין, אחד משני שותפיו של מוריס ז"ל לחדר בישיבה, סיפר לאביו על הטיול האחרון שלהם, ביום שישי לפני שבועיים בירושלים: "אכלנו פיצה בגאולה ודיברנו על החיים. תמיד רציתי לדבר איתו כי זה היה כיף".
שירה קרונברג, דודתו של דוני ז"ל, הגיעה גם היא ארצה להלוויה, וסיפרה: "מילדות היה לו קשר מאוד קרוב למשפחה, וגם אליי. הוא התקשר בכל שישי. לפני שבוע הוא סיפר לי כמה הוא מתרגש לקראת החוויה במירון ואפילו ביקשתי ממנו להתפלל עבורי. ביום שישי האחרון למדתי על האירוע מהודעת ווטסאפ שמחשפים אותו. לפחות זה קרה בישראל בזמן מה שהוא עשה מה שהוא אוהב לעשות. תמיד ידענו שהוא רוצה להיות פה ולכן קברנו אותו פה".
רונן ויינשטיין, המדריך של דוני ז"ל בישיבה, סיפר על אירועי יום שישי בבוקר: "בהתחלה לא חשבנו שזה אירוע גדול, אבל ככל שהזמן עבר זה נראה פחות טוב. התקשרתי לבתי החולים ולאנשים בכל העולם וניסינו להגיע אליו".
"הפעם האחרונה שבה ראיתי את אחי"
בביתר עילית יושבות ארבע משפחות שבעה על מות יקיריהן באסון במירון. אחת מהן היא של שמעון מטלון, אב לתשעה. בליל שישי היו על ההר באותו הזמן שניים מאחיו - ישי ואברהם - יחד עם ילדיהם.
ישי: "האבדה למשפחה יכלה להיות אפילו עוד יותר גדולה. רגע לפני האסון, ממש בטעות, פגשתי בשמעון. הוא היה מלא באור ועם חיוך על פניו. ישנם לא מעט יהודים שמגיעים למירון כשהם עצבניים בגלל הפקקים וכו' אבל הוא היה שמח. ואז הוא אמר לי 'אני נכנס פנימה לכמה דקות, תשמור לי על הילדים'. רגע לפני שתינו כוס יין והתחבקנו. זו הפעם האחרונה שראיתי את אחי".
משפחתו של שמעון מטלון שנהרג בהר מירון
(צילום: משה מזרחי)
ישי מטלון המשיך: "הוא נכנס פנימה וההמולה החלה. ראיתי אותו הולך לכיוון גשר המוות הזה. יצאתי מהר החוצה אבל לא דאגתי לשמעון. חיפשתי בכל דרך לצאת מההמון. עליתי על אוטובוס לכיוון ירושלים ואז התחילו כל ההודעות. הבנתי שאנחנו באירוע אחר. אשתו של שמעון התקשרה לנייד שלו ומישהו אחר ענה. כשהוא הבין שמדובר באשתו הוא ניסה להסביר שהוא לא יודע היכן שמעון. ככל שחלפו השעות וראינו שהוא לא נמצא בבתי החולים, הבנו שיכול להיות שהנורא מכל קרה".
בשעות הבוקר ביקש ישי מהאח הצעיר אברהם ללכת לאבו כביר לזהות את אחיו: "זה היה מחזה נורא. משפחות שלמות עומדות וממתינות לשמוע את הנורא מכל".
שמעון היה איש חינוך, מלמד של תלמידי חינוך מיוחד. תלמידיו היו כל עולמו. "שעות לפני מותו הוא השאיר לנו מעין צוואה", סיפר אחיו. "הוא כתב מכתב ונתן אותו לחברו לצוות ההוראה בבית הספר. הוא כתב בו: 'במקום להתמלא באכזבה, לקבל את הכל באהבה. במקום להתלונן, את הרע לסנן. במקום לטבוע במים - לומר הכל משמיים".
