סיגל בר אל, מורה לעברית בתיכון שקמא דרכא בקיבוץ יד מדרכי, ואלינה פבלוצקי, מחנכת כיתה ב' בבית הספר "בית צורי" בתל אביב, סיפרו היום (ב') בריאיון לאולפן ynet על מציאות הלימודים המקוונים בזום שהן ורוב צוותי ההוראה בישראל חווים בחודשים האחרונים. הן התייחסו לזכות לפרטיות שאותה הן מעבירות לילדים, וטענו כי המפתח להצלחה בתקופה מורכבת זאת הוא בין היתר הסברה והפיכת השיעורים לחווייתיים יותר.
"תקופת הקורונה מטשטשת את הגבולות בין המרחב הפרטי לבין הציבורי, והמצלמה בהכרח מכניסה אותנו למציאות שבה אנחנו חייבים לשתף אנשים במרחב הפרטי שלנו", אמרה סיגל, "זורקים לתלמידים סיסמאות, דוגמת חוק הגנת הפרטיות, מבלי שהתלמידים בכלל מודעים לזכות הזאת ומה עומד מאחוריה, ומתבצרים שלא מדעת. אנחנו נמצאים במציאות של ריבועים שחורים, מסך שחור, כל אחד והמשמעויות שזה מעלה בו. זו מציאות מאוד לא נעימה".
סיגל סיפרה על שיתוף פעולה שהיא מקפידה לקיים עם התלמידים. "מה שמשרד החינוך היה צריך לעשות מזמן", היא מתחה ביקורת, "באותה מידה שמנהל במקום עבודה לא יכול להנחית הנחתות ולהתהלך עם המנטרה 'אני הבוס, אני המחליט ותעשו כך וכך', וליצור איזשהו דיכוי, ככה אני מול התלמידים. שיתוף פעולה הוא מושג המפתח כדי לגרום להם לפתוח מצלמות. אנחנו לא יכולים לצאת נגד חוק יסוד כבוד האדם וחרותו כמו שאת יודעת, כי חוק הגנת הפרטיות מוגדר בחוק יסוד".
"יצמצמו פערים בחופש הגדול". שר החינוך באולפן ynet
(צילום: שחר גולדשטיין)
- אלינה, למה זה בעייתי? אנחנו יודעים שלא פשוט עבור הרבה תלמידים להישאר מרוכזים, ועוד עם העיניים עליהם כך שרואים אותם כל הזמן.
"אני כאן בשני כובעים - של מחנכת ושל רכזת תקשוב. הילדים מאוד מפחדים, אם זה מכיוון שהם מתביישים, דואגים איך הם ייראו בפני אחרים ועוד סיבות. יש פתרונות נהדרים איך לעשות את זה, למשל בעזרת שילוב של משחק שהוא הוא חלק בלתי נפרד. יש עכשיו תפיסה של מרחב 'פיזיטלי', כלומר מרחב פיזי ומרחב דיגיטלי. הילדים משלבים איתם משחקים, כמו 'זהו את הדמות במסכה' בעקבות תוכנית הטלוויזיה. אפשר לעשות ימי נושא כמו יום פיג'מה. 'אני לא אוהב את הבגד הזה, מה לעשות?' - אז כולם עכשיו עם פיג'מה. כולם שווים אחד לשני, אף אחד לא מעל או מתחת".
- את אומרת שהדרך היא לדרוש מהתלמידים "אתם חייבים לפתוח עכשיו מצלמות", אלא גם להסביר ולשתף פעולה.
נכון, ואנחנו נרתום אותם לעניין הזה. הם חלק ממנו, הם המורים. אפשר גם להעביר להם את השליטה. הזום הוא כלי נהדר שאנחנו יכולים להראות להם איך אנחנו, גם המורים, מתמודדים עם קשיים. אני משתמשת המון בפונקציית הצייר בשיעור, למשל. הם מציירים ואומרים לי 'יואו זה קשה'. אז אתם רואים? הנה, גם אני לא מצליחה את זה. תנסו אתם. צריך לחשוף אותם לקשיים ולהראות אמפטיה, ואת הקשר שלנו, וזה המפתח להצלחה".
לדברי סיגל, המציאות בתיכונים שונה. "במשרד החינוך שמניף דגלים של חופש הביטוי, הגנה על זכויות יסוד, ערכים וכיוצא באלה, אנחנו חייבים ליצור שיח שמוביל לשיתוף פעולה. אנחנו לא יכולים להנחית דברים, וודאי לא לצאת נגד חוק יסוד. גם תקנות לשעת חירום, ואנחנו הרי בשעת חירום של מציאות הקורונה, לא יכולות לעמוד בקנה אחד עם פתיחת מצלמות.
"צריך להסביר לילד, בעיקר בתקופת תיכון לפני בגרויות, את המשמעות של פתיחת המצלמה", היא הוסיפה, "למה נועד החוק הזה של הגנת הפרטיות, איך אנחנו מאזנים בין הזכות לפרטיות לבין הצורך הקולקטיבי של שיתוף פעולה ויצירת שיעור שמדמה שיעור פרונטלי בכיתה".
מחופשת החנוכה חזרה לזום. תלמידים משתפים באולפן ynet
(צילום: אבי חי)
- במצב הנוכחי, כשאת עולה לשיעור ואת רואה את המסכים, הריבועים השחורים, מה את מרגישה?
"היו גם תחושות של השפלה, בהחלט. ויותר משפיל מכך, המורים בעצם הוצאו מכל המסגרת הזאת של חוק הגנת הפרטיות. משרד החינוך בעצם אומר - 'אתה כמורה חובה עליך לפתוח מצלמה, אבל החובה הזו לא חלה על התלמיד'. עכשיו חוק יסוד כבוד האדם וחרותו הוא לא סקטוריאלי, הוא לא יכול לעבוד רק בכיוון אחד, רק בכיוון של התלמידים", אמרה סיגל.
היא סיפרה על תוצאות השיח הנוגע לשיתוף הפעולה שהיא ועמיתיה מנסים לקדם. "אני מתחילה לראות מצלמות נפתחות בשיעור. כדאי לאמץ את הגישה הזו, של הסברה לילדים - איך ייתכן שאנחנו במרחב מקוון מתחילתה של הקורונה, והמורים נעדרי כלים להתמודד עם המציאות הזאת. אני מסבירה לילד שיש מנגנונים שיאזנו את הזכות שלו לפרטיות, שלא חייבים לראות אותו במצלמה כשהוא בחדר שלו במיטה שלו, שהוא יכול לשים רקע שמסתיר את המרחב הפרטי, או שאם הוא מרגיש צורך לצאת מהמצלמה לרגע - שיעשה זאת. אני בטוחה שככה עוד תלמידים היו פותחים מצלמות ומגלים שיתוף פעולה".
