בוקר מעונן אחד, בכפר חקלאי באזור הררי במערב הודו, ישבה קבוצת תלמידים על רצפת הבוץ בצריף מעץ לשיעור הראשון שלהם זה חודשים. לא היה שם מורה, רק קול שבקע מרמקול.
השיעורים המוקלטים הם חלק מיוזמה של עמותה הודית המתפרסת על פני שישה כפרים. מטרת היוזמה היא להגיע ל-1,000 תלמידים שלא למדו בבתי ספר מאז שמגפת הקורונה הובילה לסגירתם לפני ארבעה חודשים.
הילדים שרו בחרוזים וענו על שאלות. חלקם דיברו על הרמקול כ"אח" או "אחות". "אני אוהבת ללמוד עם הרמקול האח", אמרה ג'יוטי, ילדה עליזה בת 11 שנכחה באחד השיעורים.
סוכנות הידיעות רויטרס עקבה אחר המתנדבים בשבוע שעבר, כשסחבו את הרמקול דרך כפרים במדינת המחוז מהאראשטרה. בכפרים התאספו ילדים והמתינו לבואם תוך שמירה על מרחק זה מזה במקומות ייעודיים שסומנו מראש.
"תהינו אם ילדים והוריהם יקבלו רמקול כמורה שלהם", אמרה שראדהא שרינגאפיור, ראש קרן Diganta Swaraj, שפועלת כבר יותר מעשור לפיתוח כפרים שבטיים באזור. לדבריה, התגובה לתוכנית שנקראת Bolki Shaala או "בית ספר מדובר" במראטהית, השפה הרשמית במהאראשטרה, הייתה מעודדת.
הם מגיעים לילדים שהם בדרך כלל הראשונים במשפחותיהם שלומדים בבית הספר, עם תוכן המכסה חלק מתוכנית הלימודים בבתי הספר, כמו גם כישורים חברתיים ושיעורי אנגלית. "לילדים האלה אין הדרכה מהמשפחות שלהם, הם לבד", אמרה שרינגאפיור.
בעוד שילדים רבים בערים הצליחו להשתתף בשיעורים באופן מקוון, ילדים באזורים הכפריים, שבהם רשתות הטלקום דלות ואספקת החשמל לרוב לא יציבה, לא פתחו את ספרי הלימוד כבר חודשים.
הורים כמו סאנגיטה, המקווים שלילדיהם יהיו חיים טובים יותר, דוחפים אותם להשתתף בשיעורים הניידים. "כשבית הספר נסגר, הבן שלי הסתובב ביערות", אמרה סאנגיטה. "'בית הספר המדובר' הגיע לכפר שלנו ועכשיו הבן שלי התחיל ללמוד. אני שמחה. זה משמח אותי שהוא יכול עכשיו לשיר שירים ולספר סיפורים".
