אם ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהבטיח לשולמנים בחגיגיות שהקורונה היא נחלת העבר, באמת מאמין במה שהוא אומר, זה רק כי הוא לא הציץ וראה מה קורה לאחרונה בבתי החולים בארץ. בזמן שנתניהו, ששקוע עמוק במסע הבחירות המי-יודע-כמה שלו, מפזר הבטחות שווא שיפרחו באוויר בדיוק כמו הנגיף המדובר, בתי החולים שקועים עמוק בבוץ, מנהלים קרב מאסף בניסיון נואש להציל את חיי החולים שלהם.
ביום שישי מת אחד מהם, משה חרזי, בבית החולים איכילוב, לאחר שהצוות המטפל לא נזעק לסדר את צינור ההנשמה שלו, שהתנתק. המקרה הזה הגיע לידיעת הציבור, אבל הוא לא היחיד שאירע. רוב החולים מתים במחשכים, רחוק מבני משפחותיהם ובלי מישהו שישגיח עליהם. אפילו מנהלי בתי החולים, שבימים רגילים נלחמים בשיניים על שמה הטוב של מערכת הבריאות, כבר מודים בגלוי: חרזי ז"ל, אינו הקורבן הראשון ובטח לא האחרון שימות מוות מיותר בשל העומס במחלקות הקורונה.
המחיר שישראל משלמת על התפוסה הגבוהה בבתי החולים איום: מחקר שנערך במכון ויצמן, בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב ובחן את התיקים הרפואיים של 20 אלף חולים שטופלו בין יולי 2020 לינואר 2021, מגלה כי התמותה בבתי החולים גדלה משמעותית בעומס של 500 חולים קשים ומעלה, המוגדרים בינוני-כבד, לעומת עומס קל יותר, של 250 עד 500 חולים קשים בלבד. המשמעות: אחד מכל ארבעה עד חמישה חולים שמתו כתוצאה מקורונה – היה ככל הנראה שורד בתנאי אשפוז פחות עמוסים.
הנהלות בתי החולים, שהכנסותיהם בשנה החולפת נפגעו מאוד כתוצאה מהמשבר, מסרבות בתוקף לצמצם את הפעילות הלא דחופה שלהם, כדי לפנות עוד ידיים עובדות לטיפול בחולי הקורונה
בישראל מאושפזים, נכון לאמש, 1,177 חולים קשים, בהם יותר מ-350 במצב קריטי, ו-300 מונשמים. בגל הקודם הניפו דגל אדום כשהמערכת התקרבה ל-800 חולים כאלה. היום המספר הזה, ממש כמו החיים של כולנו לפני הקורונה, נראה כמו חלום רחוק.
קופות החולים אחראיות על כמעט 80 אלף חולים נוספים המטופלים בבתיהם. כשאנשי הצוותים הרפואיים והסיעודיים שחוקים ומותשים ואלפים מהם נמצאים בבידוד, אין ברירה אלא להסב כוח אדם לא מיומן, ממחלקות שאין בינן ובין טיפול בקורונה כלום, למילוי השורות. איכות הטיפול בחולים צונחת, כמובן, בהתאמה.
המצב הזה הוא תולדה של המחדלים האחרונים של המדינה בטיפול במגפה, שהניחה למספרי החולים לטפס מעלה במשך שבועות ארוכים ללא הפרעה, ואיחרה מאוד בנקיטת צעדים לבלימת הקטסטרופה המתקרבת.
אבל יש גורם נוסף, מוכר פחות, שאחראי למצב: הנהלות בתי החולים, שהכנסותיהם בשנה החולפת נפגעו מאוד כתוצאה מהמשבר, מסרבות בתוקף לצמצם את הפעילות הלא דחופה שלהם, כדי לפנות עוד ידיים עובדות לטיפול בחולי הקורונה. מאותה סיבה, חלקם מסרבים לקבל חולים שמועברים אליהם מבתי חולים עמוסים, ויחייבו אותם לפתוח מחלקות קורונה נוספות.
(צילום: שמוליק דודפור )
בית החולים איכילוב, שתחת השגחתו הלקויה מת משה חרזי, התחייב אתמול לצמצם את הפעילות האלקטיבית שלו, אולם עבור חרזי ומשפחתו זה מאוחר מדי. המחדל הזה קורה ממש עכשיו, והוא חייב לבוא על פתרונו – ומיד. לא ייתכן שבזמן משבר עולמי, חולים ישלמו בחייהם בגלל אילוצים כלכליים. הנהלות בתי החולים נלחמות על חיי החולים וגם על הישרדותם הכלכלית של המוסדות עליהם הן אחראיות. האחד בא על חשבון השני ואסור לאפשר לכך להמשך ולו יום אחד נוסף. מדינת ישראל חייבת להקצות לבית החולים את כל הכספים הנדרשים על מנת לוודא שאלו יוכלו להקדיש את כל תשומת ליבם והמשאבים שלהם להצלת חיים.
שרית רוזנבלוםדנה קופלהסגר הנוכחי עושה את העבודה לאט. התפשטות המחלה לא נבלמה עדיין, היא רק האטה קצת את הדהרה. המלחמה בקורונה הופכת קשה מיום ליום. המוטציות המתרבות, המשאבים המידלדלים והעייפות הציבורית מעניקים לנגיף יתרון משמעותי.
במצב הנוכחי, הדיונים האופטימיים על חזרה לשגרה הם זריית חול בעיניי הציבור, משום שרוב הסיכויים שהמצב יחמיר לפני שישתפר, כשהחיסונים יתחילו לפעול. נכון שעכשיו זה זמן בחירות, אבל זה גם זמן פציעות במאבק בקורונה. חייבים למנוע מהנגיף לעלות ליתרון נוסף, בתקווה שננצח בפנדלים.
- שרית רוזנבלום היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
