רובו של החודש האחרון לשנת 2020 האיומה היה זמן דובאי. רבבות ישראלים קפצו על ההזדמנות הכפולה – לברוח מהקורונה ולהכיר יעד חדש – ונהרו לנסיכות הנוצצת המפתה. ההגדרה של איחוד האמירויות כמדינה "ירוקה" הבטיחה את החוויה שהכי קרובה להזכיר את העולם הישן: עולים למטוס, יורדים מהמטוס, וחוזרים כמו שבאים. תעשיות שלמות בישראל (מסעדנות, תרבות, ועוד) נחרבו בעוד האינסטגרם הוצף בתמונות מנקרות.
שם, בחסות "הסכמי אברהם", נוסדה "מדינת ישראל החליפית", כפי שנכתב כאן לפני קצת יותר מחודש. והמדינה החליפית הייתה משוחררת כמעט לגמרי מהגבלות ובוודאי שלא מפוקחת כראוי. וכבר אז היה ברור איך זה ייגמר ולמה. הנתונים שהצטברו לא משאירים מקום לספק: חלק ניכר מהגל הנוכחי של הקורונה הוא כמו גרסה אחרת של ימי הטובלרון מהדיוטי-פרי - משהו שמביאים מחו"ל ומחלקים לכל החבר'ה.
גורמי המקצוע הזהירו בזמן אמת כי מדובר בפצצה שכבר הפסיקה לתקתק ועושה את הדבר היחיד שלשמו היא נבנתה. אבל החשש ממשבר דיפלומטי גבר על האמת המדעית והשיקולים האפידמיולוגיים.
אפילו הספורט האולימפי "הטלת אחריות על משפטנים למרחקים ארוכים" נשמע קלוש. ולכן כשעוסקים בקו התחלואה ישראל-דובאי זה כבר נראה פחות כמו מחדל ויותר כמו פשע
מכאן שישראל לא סתם התרשלה בטיפול בנתב"ג, אלא ייבאה קורונה באופן מודע ועוד פטרה אותה ממכס. זאת טענה שמופיעה בגלוי בכל הדיווחים העיתונאיים בנושא, ללא הכחשה, מה שהופך אותה לעוד יותר בלתי נתפסת: בשם התפתחות מדינית, מבורכת וחשובה ככל שתהיה, ייתכן שנגרם נזק ממשי לבריאות הציבור. היסטוריון ציני במיוחד שיבחן את דברי הימים האלה עוד עלול להעלות באוב את הביטוי המקפיא "קורבנות השלום".
מה שלא פחות מדהים הוא כי מדובר היה בשלב שכבר לא ניתן לטעון לחוסר הכרות עם הסכנות. מקרה דובאי מחקה ברמת דיוק של יניב ביטון עושה יולי אדלשטיין את הזהירות בכבודה של ארה"ב בראשית המשבר. אז, הקורונה השתוללה משמחה בזכות ממשל מכחיש מדע, בראשות נשיא שהמשיל את הנגיף לשפעת וטען כי הוא ייעלם באורח פלא עם צאת השמש, אבל השערים נותרו פתוחים.
בהקשר הזה אפשר להבין מדוע נוח למי שנוח שהביקורת הנוכחית תתמקד בהתנהלות המופקרת של חלק נכבד מהקהילות החרדיות ומכישלון האכיפה המחפיר שם ובחברה הערבית. הרי בזמן שכעסתם על חתונות המוניות ומוסדות חינוך פתוחים לרווחה התרחשה מסיבת הדבקה ישראלית מחוץ לגבולות המדינה - ובגיבויה.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס לא ניתן לפטור מאחריות גם את הסיקור התקשורתי: החגיגות בדובאי כיכבו בטלוויזיה במסגרת ההתענגות הבלתי נגמרת של המהדורות המסחריות על דילים וחופשות וקניות. לעומת זאת, הדיווחים על הנהירה לאומן עמדו בראש החדשות והעסיקו את כל המדינה במשך ימים, ולא בגלל הקניונים המפוארים שאין בעיירה האוקראינית.
בבסיסו של "מחדל נתב"ג" עומדת העובדה שישראל היא מדינת אי, שצריך להיות קל יחסית לווסת את הכניסה והיציאה אליה וממנה (לעומת מדינות עם מספר גבוה של מעברי גבול יבשתיים) ובכך לשלוט בלהבות המגפה. אבל כשזה נוגע לדובאי, נדמה שהעיניים לא נעצמו מעצמן, ואפילו הספורט האולימפי "הטלת אחריות על משפטנים למרחקים ארוכים" נשמע קלוש. ולכן כשעוסקים בקו התחלואה ישראל-דובאי זה כבר נראה פחות כמו מחדל ויותר כמו פשע.
- עינב שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
