לאחרונה התפתח שיח ברשתות החברתיות סביב שלטי ענק שהוצבו בנתיבי איילון שעליהם נכתב "למה אתם מפחדים מנשים?". לא צוין מי עומדת מאחורי הפרסום ומה מטרתו. רק כמה ימים לאחר הרעש הראשוני התברר שמדובר בקמפיין של הבורסה לניירות ערך בשיתוף סופרסונס – עסק חברתי שפועל לשוויון בייצוג נשים במוקדי הכרעה והשפעה.
מטרת הקמפיין הייתה קידום של קורס בין שמונה מפגשים לנשים שנמצאות בעמדות ניהול בחברות הנסחרות בבורסה ומבקשות להתקדם לעמדת מנכ"לית או דירקטורית. זאת נוכח העובדה המזעזעת שמתוך 125 החברות המובילות במשק הישראלי, רק שלוש מנוהלות על ידי נשים.
הכותרת של הקמפיין רלוונטית כמובן להרבה מרחבים אחרים ולא רק לחברות שנסחרות בבורסה. היעדר נשים מראשות משרדי עורכי הדין, למרות שיעורן הגבוה בפרופסיה, הוא דוגמא אחת מיני רבות. נשים הן רק 65% מהמנהלים של בתי הספר התיכון הממלכתיים-עבריים, 31% מהמנהלים בבתי הספר הממלכתיים-דתיים ו-23% מהמנהלים בבתי הספר הממלכתיים-ערביים. וזאת, כאשר מדובר במקצוע ש-80% מהמועסקים בו הן נשים.
בדומה, גם האקדמיה הישראלית לא מצטיינת במנהלות בכירות. באוניברסיטה שלי, לדוגמה, מעולם לא הייתה נשיאה או מנכ"לית, ורק אישה אחת כיהנה בעמדת רקטור.
שיא השיאים הוא כמובן בפוליטיקה. כידוע, אם מרב מיכאלי לא תיבחר היום (א') לראשות מפלגת העבודה, לא תהיה אישה בראש אף אחת מהמפלגות בעלות סיכוי שיעברו את אחוז החסימה.
הבעיה היא לא שגברים בעמדות כוח מפחדים מנשים, כמו שעולה מהקמפיין של הבורסה לניירות ערך וסופרסונס, אלא ההיפך - שהם לא מפחדים מהן בכלל. נשים בישראל ממשיכות להיות "ילדות טובות"
החגיגות המרגשות עם בחירתה של קמלה האריס לסגנית הנשיא הראשונה בארה"ב – מדינה שהעדיפה את דונלד טראמפ על פני הילרי קלינטון – הן תזכורת שהמצב לא הרבה יותר טוב ברוב מדינות העולם. למעשה, רק מדינות מעטות, ובראשן הסקנדינביות, הצליחו לרסק את תקרת הזכוכית הפוליטית בזכות אסטרטגיות שונות של שריון לנשים.
מחקרים מראים שללא שריון, קשה מאד להעלות את מספר הנשים בפרלמנט. החדשות הטובות הן שאחרי שמושג שוויון, השריון כבר לא הכרחי, כפי שאפשר לראות במדינות סקנדינביה, בהן גם לאחר הפסקת השריון, נשים ממשיכות להנהיג מפלגות ומדינות.
הבעיה בישראל היא לא שגברים בעמדות כוח מפחדים מנשים, כמו שעולה מהקמפיין של הבורסה לניירות ערך וסופרסונס, אלא ההיפך - שהם לא מפחדים מהן בכלל. נשים בישראל ממשיכות להיות "ילדות טובות", לא משנה מה מעוללים להן. הן ממשיכות להביא לעולם שלושה ילדים בממוצע (מעל כל המדינות המפותחות), אף שהמדינה לא נוקפת אצבע בתמיכה בגידולם ובתעסוקה של א/נשים עם מחויבויות משפחתיות.
אפילו הקורונה, שגובה מחירים תעסוקתיים ונפשיים איומים מנשים בשל התפקיד האימהי ושיבוש מערכת החינוך, לא הוציאה מאות אלפי אימהות זועמות לרחובות. נשים בישראל גם ממשיכות להתחתן על פי דיני המדינה, אף שהאקט הזה כולא אותן במערכת משפטית-דתית שמפלה אותן ונותנת לגבר כוח להתעמר בהן.
ובהתאם, הן ממשיכות להצביע למפלגות שלא נותנות ייצוג שוויוני לנשים, ואפילו למפלגות שאוסרות על נשים להתמודד כחברות כנסת. הן ממשיכות להשתתף בשוק התעסוקה אף שמשלמים להן פחות מלגבר באותו תפקיד, ואף שלא מקדמים אותן לעמדות ניהול.
פרופ' דפנה הקרנשים רבות לא שואלות על גובה השכר בראיון עבודה, לא תובעות את ההעלאה בשכר או הקידום שמגיע להן, ולא פונות לבית המשפט אם הוטרדו מינית על ידי הבוס, או פוטרו בגלל שהעזו לדרוש את המגיע להן. הן יודעות שסביר שהמחירים שישלמו על השמעת קולן הצודק יהיו גבוהים מדי.
אומרים עלינו, הפמיניסטיות, שאנחנו כועסות ולא נחמדות – כאילו שאלו תכונות איומות, ובטח לא תכונות שהולמות נשים. האמת היא שגברים בעמדות הכוח לא רוצים נשים כועסות ולא נחמדות, כי אז באמת יהיה ממה לפחד. אם נמשיך להיות חביבות, נמשיך לראות מפלגות, עסקים, ורשויות שלא סופרים אותנו וממשיכים לנהל אותנו בצורה כוחנית ונצלנית.
הגיע הזמן להצביע למפלגות לפי מידת המחויבות שלהן לשוויון מגדרי ולקנות מעסקים בבעלות של נשים ושמבטיחים שוויון לנשים. הגיע הזמן להפחיד.
- פרופ' דפנה הקר היא ראשת התוכנית ללימודי נשים ומגדר, וחברת סגל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
