הזיכרונות מהאינתיפאדה השנייה מחזירים לא מעט ישראלים בתוך רגע לפיגועי התופת שהרעידו את המדינה. עבור חלק מנהגי האוטובוסים של אותה תקופה לא מדובר רק בזיכרונות, אלא בחיים שלמים שהשתנו כשהאוטובוסים שבהם נהגו התפוצצו.
20 שנה אחרי שהאינתיפאדה השנייה פרצה לחיינו, שלושה נהגי אוטובוסים מסניף תל אביב של אגד סיפרו על הרגע שבו נמלטו פצועים וחרוכים מהאוטובוס וחזרו אל התופת כדי להציל נוסעים, על החיים שהשתנו מאז ועל ההתמודדות, גם כיום, עם הזיכרונות הקשים.
הנהגים שנפצעו בפיגועים מדברים
(צילום: ירון ברנר ואורי דוידוביץ')
צילום: ירון ברנר ואורי דוידוביץ', תסריט ועריכה: תמר אברהם
"אין כאבים, יש שקט"
טל גולדברג היה חייל משוחרר שהצטרף לאגד בעקבות בני משפחתו – אביו הנהג וסבו, שהיה ממקימי האגודה. "זאת הייתה התרגשות, הגשמת חלום של ילד שיוצא לעבודה ונהנה מכל רגע. כל יום היה אטרקציה". כשנה לאחר שהחל לעבוד כנהג אוטובוס האווירה השתנתה.
ב-29 בנובמבר 2001 הוא נהג בקו 823 המאסף והמייגע, שיצא ב-19:40 מנצרת, דרך ואדי ערה ועד לתל אביב. "עד לוואדי ערה הנסיעה הייתה רגועה. לקראת צומת אום אל-פחם עמדתי ברמזור, ולידי אוטובוס מלא בחיילים. סימנתי לנהג שאכנס לאסוף את הנוסעים היות ששנינו נוסעים על אותו ציר. שלושה נוסעים עמדו בתחנה, אבל רק אחד מהם עלה לאוטובוס, שילם על הנסיעה והתיישב. השניים האחרים, שבדיעבד התברר שליוו את המחבל, נשארו בתחנה".
12 צפייה בגלריה
שרידי האוטובוס. "היה בום אחד חזק, צפצוף גדול, ובעצם המסך ירד לכמה שניות"
(צילום: רויטרס)
"המשך הנסיעה היה מאוד מתוח, אני לא יודע איך להסביר את זה", שחזר. סמוך למחנה 80 הוא שמע פיצוץ באגזוז של הרכב שלפניו ובלם בפתאומיות. רכב מסחרי שהיה צמוד אליו עצר גם הוא. "שנינו הסתכלנו אחד על השני ככה, להבין מה הייתה הלהבה, ואינסטינקטיבית לחצתי כדי לפתוח את הדלת הקדמית ולשאול אותו מה קרה. באותו הרגע הכול נהיה לבן, כמו שאומרים.
"היה ממש בום אחד חזק, צפצוף גדול, ובעצם המסך ירד לכמה שניות ואתה מוצא את עצמך על הרצפה, על הכיסא, אתה לא יודע איפה אתה נמצא באותה השנייה", נזכר גולדברג. "מהר מאוד אתה קולט שאתה נמצא באירוע בעייתי, אירוע פח"ע. אתה מסתכל ימינה ושמאלה ואתה רואה חושך. אני זוכר שראיתי את הבגדים שרופים עליי, ממש כמו שרכים שתלויים מעליי".
12 צפייה בגלריה
"דם נוזל עליך מכל מקום אפשרי, אבל אין כאבים ויש שקט, לא שמעתי כלום"
(צילום: אלעד גרשגורן)
גולדברג קפץ מהאוטובוס יחד עם נוסעת נוספת. "עשיתי ממש קפיצת ראש לכביש. באותם רגעים אני לא יודע מה היה המצב שלי, אתה לא מרגיש כאבים. אתה מסתכל על עצמך ורואה שאין לך בגדים – סוג של מכנסיים מרוטשות וחולצה קרועה, ודם נוזל עליך מכל מקום אפשרי. אבל אין כאבים ויש שקט, לא שמעתי כלום. בדיעבד, עור התוף בשתי האוזניים נקרע.
"בזמן שאני רואה שהאוטובוס ממשיך להידרדר, ראיתי דמויות של נוסעים בתוך האוטובוס. בצבא הייתי חובש, והרצון לטפל ולנסות להציל חיים גבר. רצתי לכיוון האוטובוס המידרדר, טיפסתי מהחלק הקדמי, אין לי מושג איך, ועצרתי את האוטובוס עם בלם היד".
גולדברג נכנס לתוך האוטובוס, וראה בחלק האחורי נוסעת שנפצעה בפיגוע. "בדקתי אותה וראיתי שאין לה דופק, ובאמת אחר כך היא נפטרה, ואני לא יכולתי לעשות שום דבר. בינתיים התחילו להגיע אמבולנסים וחיילים ממחנה 80 וצעקו לי לרדת מהאוטובוס. ירדתי למטה, ומהר מאוד כוחות ההצלה פינו אותי לבית החולים - וכשמפנים אותך האדרנלין יורד, ואתה מרגיש את הכאבים ואת כל הזכוכיות והחתכים בגוף. משם בעצם מתחיל פרק ב' בחיים – השיקום".
"הייתה דממה, אף רכב לא נסע"
מיקי הראל, נהג ותיק באגד שנסע רבות בקו תל אביב-טבריה, יצא ב-5 ביוני 2002 לנסיעה שגרתית בקו המוכר עם הנוסעים הקבועים. "תמיד חששתי ותמיד נזהרתי מעליית הנוסעים באוטובוס. הייתי בוחן אם יש מעיל, והייתי מבקש שיפתחו אותו", תיאר את האווירה באותה התקופה.
"באותו יום אחד הנוסעים אמר לי 'תיזהר בוואדי ערה'. הסתכלתי עליו, מה פתאום הוא מזהיר אותי? והוא התיישב. כל הזמן חשבתי מה הוא הזהיר אותי כל כך, אבל הנסיעה הייתה רגילה, נוסעים קבועים, חיילים שנוסעים איתי יום-יום לבסיס".
קצת לפני שהגיע לצומת מגידו הוא האט את האוטובוס. "באותו זמן שהורדתי את המהירות שמעתי פיצוץ חזק בחלק האחורי וראיתי שהאוטובוס נהדף ימינה. ניסיתי ליישר את ההגה ואז האוטובוס התהפך, נגרר על הכביש עשרה מטרים ובסוף התהפך ונחת על הגלגלים. היה ערפל סמיך של אבק שריפה, לא ראיתי שום דבר כמעט.
"היה ענן ריח של חומר נפץ. כל השמשות התנפצו עליי ולא ראיתי שום דבר. קפצתי דרך החלון, לא פחדתי. ברגע שקפצתי מהאוטובוס הרגשתי שאני שלם בגופי", שחזר. "הייתה דממה, אף רכב לא נסע, אנשים פחדו להתקרב. ראיתי פתאום את כל האוטובוס מפורק, דלתות המטען פתוחות, אנשים וחיילים זרוקים, הייתי קצת המום".
12 צפייה בגלריה
שרידי האוטובוס. "ראיתי פתאום את כל האוטובוס מפורק, דלתות המטען פתוחות, אנשים וחיילים זרוקים, הייתי קצת המום"
(צילום: AP)
לאחר שהתאושש קצת ראה שתי חיילות שנסעו באוטובוס והיו מוטלות בתא המטען. "הן נפצעו די קשה. הוצאתי אותן משם וסחבתי אותן לגדר הבטיחות. פתאום האוטובוס התחיל לבעור, כשעדיין יש בתוכו נוסעים. יחד עם האזרחים שבאו לעזור לנו התחלנו לחלץ את הנוסעים. באחד הספסלים ישבו זוג מבוגרים המומים, אם לא היינו מוציאים אותם הם היו נשרפים. בשלב מסוים ראיתי שאין לי מה לעשות, צפיתי באוטובוס עולה באש, עמדתי בצד וכאב לי הלב נורא.
"לא הרגשתי שנפצעתי, רק אחר כך גיליתי את זה ולקחו אותי לבית החולים. הרגל שלי נמחצה ולא הרגשתי", סיפר הראל. "חלק מהחיילים שנהרגו בפיגוע הכרתי, מאוחר יותר גם נקשרתי למשפחות שרצו לדעת מה קרה לבן האהוב שלהם ברגע האחרון. כשאתה מספר להם את הסיפור הזה – אי אפשר לא לפרוץ בבכי".
"חשבתי שזה לא יקרה לי, אבל אתה לא יכול למנוע את זה"
חיים אברהם נהנה מעבודתו כנהג אוטובוס ונסע כמעט בכל כבישי הארץ. בבוקר של 21 באוקטובר 2002 הוא התחיל בנסיעה מתל אביב לכפר סבא, משם נהג בקו לקריית שמונה, פיזר תלמידי בית ספר ובחזרה לתל אביב עם קו 841.
כשהגיע לאזור צומת כרכור עמד לפניו ברמזור אוטובוס אגד אחר. "הרמזור הבהב, הוא נתן גז ולא עצר בתחנה של הפיגוע, למרות שהייתה לו עצירה. הוא המשיך, אני עצרתי ברמזור. הגעתי לתחנה, פתחתי את הדלתות ושאל אותי בחור 'אתה מגיע לחדרה?', לא הספקתי לענות לו וקרה הפיצוץ.
12 צפייה בגלריה
הצומת ושרידי האוטובוס. "הגעתי לתחנה, פתחתי את הדלתות וקרה הפיצוץ"
(צילום: מאיר פרטוש)
"עפתי מהאוטובוס החוצה ולא הבנתי מה קורה. הסתכלתי וראיתי שחצי אוטובוס מפורק, שמעתי צרחות באוטובוס. עליתי למעלה, הוצאתי פצועים, הוצאתי הרוגים, כל האוטובוס היה מפורפר. היו לי רגעים של שיגעון, כבר לא ידעתי מה אני עושה. פיצוצים, שריפות, צעקות... אני לא ידעתי למי לעזור".
עד שכוחות המשטרה הגיעו, אברהם, שהיה פצוע בעצמו, חילץ פצועים מהאוטובוס. "עליתי וירדתי, עליתי וירדתי. אתה לא יכול לשמוע אנשים צועקים ולא לעזור להם. כולי הייתי מדמם ואנשים צרחו במצוקה, הולכים למות. איך אני יכול להפקיר אותם? הרגשתי שאני אחראי עליהם.
12 צפייה בגלריה
שרידי האוטובוס. "היו פיצוצים של כדורים מהחיילים, והאוטובוס התחיל לבעור"
(צילום: אלעד גרשגורן)
"היו פיצוצים של כדורים מהחיילים, והאוטובוס התחיל לבעור", נזכר אברהם. "מה אני אעשה? אני לא יכול להפקיר אותם, אני לא יכול לברוח. לברוח זה הכי קל, אבל לא הייתי מסוגל".
הזיכרונות מהטיפול בנוסעים מלווים אותו עד היום. "אחרי הפיצוץ, כשירדתי למטה, באה אליי אישה שנסעה באוטו שעבר בסמוך לאוטובוס, כל הראש שלה בער. היו שתי חיילות שעלו תחנה קודם וחטפו הכול. היה גם חייל בסוף האוטובוס שאיבד את ההכרה, וכשהתעשת החליט לרדת מהאוטובוס ונתפסו לו הרגליים. יחד עם פנסיונר אגד שנסע איתי הוצאנו אותו. בבית החולים הוא הצביע עליי ואמר לאמא שלו 'הוא הציל את החיים שלי'. היו כאלה שביקשו פעם שאבקר אותם, אבל אני לא מסוגל".
במהלך השנים עבר אברהם תהליך ארוך כדי להשתקם מהזיכרונות, ונעזר לא מעט בבני משפחתו. "קשה לי מאוד, אני לא ישן טוב. עד עכשיו אני בטיפול. החיים שלי השתנו מקצה לקצה", סיפר. ההחלטה לשתף במה שעבר עליו לא פשוטה עבורו. "זה מחזיר אותי אחורה קצת, מזכיר לי את כל הפצועים וההורים, אבל החלטתי לבוא כדי שיראו מה קרה לאנשים אחרי הפיגועים.
"תמיד חשבתי שלי זה לא יקרה, אבל תשמע, אתה לא יכול למנוע את זה. ארבעה נהגים מהסניף שלנו היו בפיגועים", הוסיף אברהם. מאז הפיגוע הקשר עם המשפחה רק התחזק. "הילדים והנכדים באים הביתה כמעט כל יום. אשתי והילדים עוזרים לי מאוד, אפילו דברים שלא ממש נראים להם, העיקר שאני אהיה מרוצה".
"הפצעים האמיתיים הם בראש"
מיקי הראל היה בשיקום במשך שלושה חודשים בתל השומר, והחזרה להגה לא הייתה פשוטה. "היה די קשה, לא רציתי להמשיך לעבוד בקו הזה, לא רציתי להיזכר באירועים האלה, אז עברתי לקו תל אביב-אילת. אחרי תקופה מסוימת חזרתי לעבוד בקו תל אביב-טבריה".
12 צפייה בגלריה
הראל. "היה די קשה. לא רציתי להמשיך בקו הזה, לא רציתי להיזכר באירועים האלה"
(צילום: ירון ברנר)
המעבר על התמונות של האוטובוס שלו מאותו היום הנורא של הפיגוע מחזיר אותו כמעט 20 שנה אחורה. "אני אומר לעצמי שזה אחד הפיגועים הקשים בזמנו. אני מגיע לאזכרות, והורים שכולים הזמינו אותי אליהם הביתה כמה פעמים כדי שאספר להם מה קרה. אין לי פלאשבקים מהפיגוע או טראומה. עזרתי גם לכמה נפגעים ששכבו איתי בבית החולים לשחרר ולספר למשפחה. אחד הנוסעים הוותיקים פחד להתקשר לאשתו כדי לספר לה שנפצע בפיגוע. הכרחתי אותו, אמרתי לו שהוא חייב להודיע".
הפיגוע החזיר את הראל למלחמת יום הכיפורים, שהייתה "הדבר הכי קשה בחייו". לדבריו, "הפיגוע הזה הרגיש כמו שיורד עליי איזה מטוס, כמו המטוס שירד עליי בזמנו בסיני. פיצוץ של חומר נפץ".
"הפצעים האמיתיים הם בראש", שיתף גולדברג. "אתה לא עובר אורח, אתה בעצם הקפטן של האוטובוס, ואתה עוזב אחרון אחרי שכולם יורדים או מטופלים. זו גם הסיבה שלדעתי לקח זמן לפנות אותי, כי למרות הפציעות התערבתי וניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי לראות שמי שיכול לקבל את הטיפול מקבל אותו".
גולדברג סיפר שאימה של אחת ההרוגות בפיגוע ביקשה ליצור איתו קשר. "שמרתי את הפתק הזה בארנק במשך 15-10 שנים, ופשוט לא הייתי מסוגל. ניסיתי כל פעם לראות אם אני מצליח להשתמש בו, אבל לא הצלחתי לאזור כוחות ולייצר את המפגש הזה או ליצור קשר. בסופו של דבר השלכתי את הפתק.
"הכי קל להישאב במצב כזה. זה מביא אותך למצב שאתה מתחיל עם דיכאונות ומחשבות, וזה עבר לי בראש", שיתף גולדברג. "אתה צריך לדעת לעטוף את עצמך עם האנשים הנכונים, משפחה וחברים. אשתי רעות, שאז הייתה בת הזוג שלי, עזרה לי, וההורים כמובן, וכולם עוטפים אותך מסביב כדי שבסופו של דבר לא תהפוך לשבר כלי ונטל בגיל 22, אלא תדע למנף את עצמך ולהתקדם".
גולדברג שיתף בעובדה שעד היום הוא סובל מפוסט-טראומה. "היא בעיקר ליוותה אותי בעבר, היום קצת פחות. בהתחלה הפוסט-טראומה לוותה בהתפרצויות זעם ובניתוקים. הייתי יכול פשוט להתמקד באיזושהי נקודה, במסך טלוויזיה מכובה, ופשוט להתנתק ולא להיות במקום".
עשרות נהגי אוטובוס נפצעו או שילמו בחייהם בפיגועי התופת במהלך האינתיפאדה השנייה. "בתקופת האינתיפאדה נהגי החברה עברו ממש לחזית כשנאלצו להתמודד עם עשרות פיגועי התאבדות ותופת קשים וקטלניים", אמר מנכ"ל אגד אבי פרידמן. "מאורעות אלה, כמו בעבר, חשפו את גבורתם של הנהגים שהתמודדו מול מציאות קשה ומורכבת לאורך תקופה ארוכה, ונדרשו למירב כוחות הנפש. יש לי רק מילה אחת לומר לנהגים שעמדו בקו האש בתקופת האינתיפאדה – תודה".
פורסם לראשונה: 12:58, 10.09.20
