מדינת ישראל עומדת היום בפני אחד המשברים החמורים בתולדותיה. יש לה את כל המשאבים הדרושים כדי לעבור בהצלחה את המשבר הזה, מלבד אחד חיוני: אמון. אנחנו זקוקים לאמון בין האזרחים לבין רשויות המדינה, ולאמון בין האזרחים לבין עצמם. אנחנו צריכים לבטוח באנשים שמסביבנו, במידע שאנחנו שומעים, ובהנחיות שאנחנו מקבלים. מעל הכל אנחנו צריכים לבטוח שמי שיושבים במשרדי הממשלה יודעים מה הם עושים, ודואגים לכולנו ולא רק לעצמם.
למרבה הצער, לרבים מדי מאזרחי המדינה אין היום מספיק אמון. והאחריות למחסור הזה באמון היא בראש ובראשונה של אדם אחד, שהוא ועוזריו כבר שנים הורסים ביסודיות ובשיטתיות את האמון בחברה הישראלית.
לבנימין נתניהו יש יכולות מרשימות ורשימה ארוכה של הישגים, אבל כמו לכל בן תמותה יש לו גם חולשות וכישלונות. הבעיה הגדולה איתו אינה רק האופן הכושל שבו הוא התעקש לנהל את משבר הקורונה, אלא המתקפה שהוא מנהל לאורך שנים נגד מוסדות המדינה ונגד קשרי האחווה בין אזרחי ישראל. במשך שנים מפציר נתניהו באזרחים לא להאמין לתקשורת, לא להאמין לאקדמיה, לא להאמין למערכת המשפט, לא להאמין למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה, ולפקידי משרד האוצר. אז מה הפלא שעכשיו, בעיצומו של המשבר, הרבה מאוד אזרחים לא מאמינים לרשויות?
במשך שנים נתניהו גם הסית את אזרחי ישראל אלו נגד אלו, וקעקע את האמון שלנו זה בזה. הוא זרע פילוג ושנאה בין ימנים לשמאלנים, בין ערבים ליהודים, בין דתיים לחילונים ובין מזרחים לאשכנזים. בפוליטיקה דמוקרטית יש יריבויות. זה לגיטימי. אבל כשמנהיגים בעלי אחריות לאומית נבחרים לראשות הממשלה, הם מקפידים להדגיש שהם יהיו ראשי הממשלה של כ-ו-ל-ם. הם פונים ליריביהם מאתמול ואומרים להם: "לא הצבעתם לי, זה בסדר. אתם חושבים אחרת ממני, זה מותר. אני עדין מעריך אתכם ומכבד אתכם כאזרחים ישראלים טובים ונאמנים, ואני אדאג גם לכם".
זו מעולם לא הייתה המנגינה של נתניהו. אצלו זה תמיד היה "מי שלא מצביעים לי הם בוגדים. אין להם חלק בישראל. אני אדאג רק למחנה שלי". אז מה הפלא שבמהלכו של משבר כה קשה האזרחים לא מאמינים זה לזה?
פטריוטים מזויפים
נתניהו הוא חלק ממגמה כלל-עולמית. מקובל לדבר לאחרונה על תחיית הלאומיות, אך למעשה בכל רחבי תבל אנו עדים לקריסת האחווה הלאומית והחלפתה בעוינות שבטית. לאומיות זה לא לשנוא זרים. לאומיות זה לאהוב מכרים. ובכל העולם יש היום מחסור חמור באהבה הזו. במדינות כגון עיראק, סוריה ותימן, שנאות פנימיות הביאו להתפרקות המדינה ולמלחמות אזרחים עקובות מדם. במדינות כגון ארה"ב, התרופפות האחווה הלאומית העמיקה את השסעים הפנימיים ועודדה פוליטיקה שבה כל האמצעים כשרים לנצח בבחירות, והמנצחים דואגים בעיקר לעצמם.
התוצאה היא שישראלים רבים כבר לא מאמינים לתקשורת או לרשויות. הם מאמינים רק לנתניהו. אם הוא יופיע בטלוויזיה ויגיד בטון סמכותי שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח, הם יאמינו
העוינות בחברה האמריקנית הגיעה לרמה כזו, שאזרחים רבים שם מפחדים זה מזה הרבה יותר ממה שהם מפחדים מהסינים או מהרוסים. לפני 50 שנה, גם דמוקרטים וגם רפובליקנים פחדו שהרוסים באים לכפות עליהם משטר טוטליטרי. עכשיו, גם דמוקרטים וגם רפובליקנים חוששים שהמפלגה האחרת באה להרוס את דרך החיים שלהם.
יש לקוות שניצחונו של ג'ו ביידן בבחירות ישנה את המגמה הזו בארה"ב ובעולם כולו. ביידן עצמו הבטיח בנאום הניצחון שלו לעשות כל שביכולתו לאחד מחדש את המדינה השסועה, לשים קץ לעידן ההסתה, ולפתוח תקופה חדשה של אמון ושיתוף פעולה. אך בעת כתיבת השורות האלה, טראמפ ורבים מתומכיו מסרבים אפילו להכיר בתוצאות הבחירות, וממשיכים להפיץ כזבים ושנאה.
במשבר הלאומיות העולמי הזה, מנהיגים רבים שמציגים את עצמם כפטריוטים הם למעשה ההפך הגמור. במקום ללכד את השורות, הם מעמיקים את המחלוקות בעזרת שפה פוגענית ומדיניות פלגנית. טראמפ הוא דוגמה מובהקת לכך. במהלך נשיאותו, בכל פעם שהוא ראה חתך כלשהו במרקם של האומה האמריקנית, הוא לא מרח עליו משחה מרפאת. הוא דחף את האצבע עמוק פנימה והרחיב את הפצע ככל יכולתו.
נתניהו מתנהג בצורה דומה. כדי לשמור על נאמנות המחנה שלו, שלא יפזול חס וחלילה ימינה או שמאלה, נתניהו שוקד על העמקת העוינות בין המחנה הזה לבין יתר הישראלים.
התוצאה היא שישראלים רבים כבר לא מאמינים לשכנים שלהם, לתקשורת או לרשויות המדינה. הם מאמינים רק לאדם אחד – נתניהו. אם הוא יופיע בטלוויזיה ויגיד בטון סמכותי שהשמש זורחת במערב ושוקעת במזרח, הם יאמינו.
מנגד, יש הרבה ישראלים אחרים שכבר לא מאמינים לשום דבר שיוצא לראש הממשלה מהפה. אם הוא יופיע בטלוויזיה ויגיד בטון סמכותי שאחת ועוד אחת שווה שתיים, הם מיד יתחילו לחשוד. שתיים, הא? איפה התחמון פה? יש הרבה ישראלים כאלה. שר הביטחון שלנו, למשל. ואם שר הביטחון שלנו לא מאמין לאף מילה של ראש הממשלה, למה שהאזרח הפשוט יאמין לראש הממשלה? בפרט כשראש הממשלה הזה מועמד לדין על שוחד, מרמה והפרת אמונים.
ועכשיו כל זה מתפוצץ לנו בפרצוף. חוסר אמון תמיד יוצר קשיים. אבל באמצע מגפה ומשבר כלכלי, חוסר אמון יוצר קטסטרופה. בימים כתיקונם, אפשר אולי לנהל את ישראל בעזרת קומץ חנפנים ועדת מעריצים, ולמי אכפת מה חושבים כל היתר. אבל כדי לנצח מגפה ומשבר כלכלי צריך שכולם ישתפו פעולה, וצריך שכולם יאמינו לרשויות המדינה.
כיסא בחלל
כדי לשקם את האמון שאבד, נתניהו יצטרך לשנות מן היסוד את סגנון המנהיגות שלו. ספק אם הוא יכול לעשות זאת. לחלופין, הוא גם יכול להגיד "איני יכול עוד", וללכת. ישראל מדינה חזקה ומלאה באנשים ברוכי כישרונות, והיא תסתדר גם בלי נתניהו. כשמנהיג פטריוטי יוצר למדינה יותר בעיות משהוא פותר, הוא מעדיף לפנות את מקומו ולתת למישהו אחר הזדמנות.
פטריוטיות פירושה להקריב לפעמים את האינטרס האישי למען האינטרס הלאומי. האינטרס הלאומי הראשון במעלה כרגע הוא אמון בין כלל האזרחים והמחנות במדינת ישראל, ונתניהו פשוט לא יכול לספק את האמון הזה. הוא יכול לקנות את אמונם של נסיכים מהמפרץ הפרסי, של קנאי-דת אמריקנים ושל מחנה אחד בישראל. אבל הוא איבד את שאר אזרחי ישראל.
זה לא עניין של מפלגה או של מדיניות. זה עניין אישי. הליכוד הוא תנועה גדולה ורבת זכויות, ובהחלט יש מנהיגים בליכוד שמשרים אמון ועוד יכולים ללכד סביבם את כלל האזרחים. יש גם מנהיגים מחוץ לליכוד שיכולים לעשות את זה. אבל האיש שבמשך שנים בנה את מנהיגותו על זריעת פילוג ושנאה בין אזרחי ישראל לא יכול.
לרוע המזל, קשה להאמין שנתניהו ילך מרצונו, כי נראה שהוא שכח מה זה להיות פטריוט. מבחינתו, המדינה היא אני. הוא כבר לא מסוגל להבחין בין האינטרס האישי שלו לאינטרסים של מדינת ישראל. זה מסביר למה למשל הוא התעקש להשיג לעצמו הנחת מס של כחצי מיליון שקל באמצע המשבר, כשמאות אלפי אזרחים איבדו את המשרות ואת העסקים שלהם. עזבו ערכים – זו הרי הייתה טעות פוליטית איומה.
איך הקוסם הפוליטי הגדול עשה כזו טעות? פשוט מאוד. הוא באמת חשב שהוא עושה את זה למעננו. הוא כבר כל כך בטוח שמה שטוב לנתניהו טוב לישראל, עד שהוא היה משוכנע שהטבת מס של חצי מיליון שקל לעצמו זה בדיוק מה שיעזור לכל הישראלים בשעתם הקשה.
נתניהו לא ילך מרצונו. הבעיה היא לא ברגליים, אלא בעיניים. הוא כבר לא רואה את המדינה, אלא רק את הכיסא שלו. גם אם כדור הארץ יתפוצץ מחר, סביר שבין שברי כוכב הלכת המרחפים בחלל אפשר יהיה לראות כיסא מהודר מסתחרר לו אט אט, ואיש אחד נאחז בו בכל כוחו.
