האם ישראל נמצאת עכשיו בפוסט-טראומה? האם כולנו הלומי קרב בעקבות השנתיים האחרונות? ומה צריך להשתנות כדי שהחיים שלנו מכאן והלאה יהיו טובים יותר? מגפה אחת, שלושה סגרים, מחאה, הסתה חסרת רסן, מלחמה עם מטחי טילים, בלוני תבערה, ארבעה סבבים של בחירות, תקציב מדינה אין, אסון המוני במירון, ולקינוח – כמעט מלחמת אזרחים, עם מעשי לינץ' ברחובות. עברו על ישראל שנתיים איומות, על זה אין ויכוח. לעומת זאת, על השאלה מי אשם במה שקרה כאן – יש ויש.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
אבל עכשיו, אחרי השבעת הממשלה החדשה, השאלה מי נושא באחריות למה שעבר על החברה הישראלית בשנתיים האחרונות הפכה להיות הרבה פחות רלוונטית. לדעתי, השאלה העיקרית עכשיו היא אחרת לגמרי: איך חוזרים לחיות כאן יחד?
כמעט מחצית מאזרחי ישראל כועסים, פגועים וחוששים מאוד מן הממשלה החדשה. המחצית השנייה חוגגת את השינוי ונושמת לרווחה. לאיזה מחצית אני שייך – אין צורך לכתוב כאן, וזה גם לא באמת חשוב. הנה מה שחשוב: אם לא נמצא במהירות את הדרך לחיות שוב כמו אחים כאן בישראל, או לפחות כמו שכנים טובים, לא נצליח להפסיק את רצף האירועים הקשים שאנחנו חיים בתוכם. אנחנו לא בפוסט-טראומה. נכון להיום, ישראל נמצאת עדיין עמוק בתוך הטראומה. קרו לנו דברים איומים בשנתיים האחרונות, והם עדיין קורים. כדי שהם ייפסקו, אנחנו חייבים לשנות כאן כמה דברים – ומהר.
הדבר הראשון, והכי חשוב, שצריך להשתנות בארץ הוא השפה, שפת הדיבור שלנו. ראש הממשלה החדש נפתלי בנט ראוי לכל שבח, וכך גם שותפיו, על השפה המתונה והלא-מתלהמת שלהם. זה טוב מאוד, אבל אם לשפוט לפי התבטאויות של נציגי מפלגות האופוזיציה השבוע, ההסתה הפוליטית תימשך כאן בארץ, ואולי אף תגבר ("ממשלת הזדון", "ממשלת שמאל מסוכנת" ועוד).
מילים בונות מציאות. הסתה מולידה אלימות. וכאשר מגייסים את אלוהים למלחמת קודש, הרצח הבא הוא רק עניין של זמן. גם זה קרה השבוע: רבנים בכירים התכנסו בכותל בזמן השבעת הממשלה, תקעו בשופר, והתפללו "שה' לא יאפשר להם (לממשלת ישראל) לבצע את זממם". כעבור יומיים שיתף האימאם של לוד בפייסבוק סצנה מחרידה של רצח שוטרים, תחת הכותרת "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חוסר צדק".
הסתה שיטתית וחסרת אחריות קירבה אותנו למצב המסוכן של אוסף שבטים עוינים. יש קיצונים יהודים וערבים שמעוניינים שהמצב הזה יימשך, ואף יחמיר. אבל זה לא חייב להיות ככה
הבעיה היא לא הרבנים וגם לא האימאם, אלא מי ששותים בצמא את דבריהם. מול התבטאויות מסיתות, גדול הפיתוי להשיב באותו סגנון. אבל לא זאת "הדרך הטובה ביותר להתמודד עם חוסר צדק". הצד שידו על העליונה עכשיו (כלומר, ממשלת השינוי והתומכים בה) יכול להרשות לעצמו את מה שהמסיתים שנוצחו מסרבים ואולי גם מפחדים לעשות: לדבר אחרת. להרגיע. לא להתלהם.
אני לא חושב שצריך להפנות לקיצונים את הלחי השנייה. חברות דמוקרטיות וממשלות נבחרות חייבות להגן על עצמן – או שיאבדו. זה נכון תמיד. אבל לא תמיד ההגנה הטובה ביותר היא התקפת-נגד מוחצת. מה שנכון בשדה הקרב, לא נכון בתוך נפש האדם.
באימאם המסית תטפל מערכת אכיפת החוק, אבל הבעיה האמיתית היא מה שמתחולל בתוך נפשם של העוקבים שלו בפייסבוק. ובזירה הזאת, בתוך נפש האדם, לא מנצחים שנאה עם שנאה.
אז איך מנצחים שנאה בתוך נפש האדם? במילה אחת: באהבה. בשתי מילים: באהבת חינם. ויש רבנים, וגם אימאמים, שיודעים את זה היטב. הרב והמוזיקאי יובל פרוינד, מן המכינה הקדם-צבאית בבית רימון, מפרש את המשפט המפורסם של הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חינם – נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם".
על פי הרב פרוינד והרב קוק, לשנאת חינם ולאהבת חינם יש שורש אחד, עמוק ומשותף – הרגע שבו אדם מוצא את עצמו מול אדם אחר, השונה ממנו מאוד. מי שמרגיש חסר ביטחון ומאוים מן המפגש הזה – יגיב על השוני בינו לבין האחר בשנאה. לעומתו, מי שבוטח בעצמו יסתקרן מן השוני, ילמד ממנו, ויהפוך אותו לאהבה.
בשנתיים האחרונות, הרעות, התרחקנו מתחושת אחדות הגורל והשותפות שאפיינה אותנו כאן בארץ, למרות הניגודים והמתחים שתמיד היו כאן בין עדות ומגזרים. הסתה שיטתית וחסרת אחריות קירבה אותנו למצב המסוכן של אוסף שבטים עוינים. יש קיצונים יהודים וערבים שמעוניינים שהמצב הזה יימשך, ואף יחמיר. אבל זה לא חייב להיות ככה.
השיר הישן, היפהפה, של עוזי חיטמן "עכשיו התור לאהבה" מתאר, לדעתי, כמו שרק שירים יודעים לתאר, את מה שדרוש לנו עכשיו בישראל. אהבה – והרבה.
אין זו אגדה. יש לנו את זה. אפשר להיכנס בכל יום לכל בית חולים בארץ, ולראות את החברה הישראלית במיטבה – יהודים וערבים, חרדים וחילונים, כיפות סרוגות וחיג'אבים – כולם עובדים יחד ומטפלים יחד בכולם. במיומנות, בחמלה, ובלי להבחין בין דם לדם ובין אדם לאדם. זאת לא רק גאווה ישראלית – אלה החיים עצמם.
office@yovell.co.il
