(כתבתה של סיון חילאי, צילום: גיל יוחנן)
למרות הגיל והאתגר של עלייה בתקופת הקורונה, שישה ניצולי שואה עלו השנה לישראל בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF-USA. שנים אחרי המלחמה, הם בחרו לבלות את השנים האחרונות בחייהם כאן, במדינת היהודים.
ארנולד קלבס (87) נולד בליטא. הוא היה בן 8 כשהמלחמה פרצה ובן 12 כששוחרר אחרי 12 מחנות. "הייתי בהעברה הראשונה של ילדים שהגיעו לאושוויץ שלא נרצחו באותו יום. שאלתי את שומר האס-אס לאן לוקחים אותנו, והוא ענה: 'שתוק יהודי'. היינו 129 בנים מול המשרפות ושמעתי את החיילים תוהים מה לעשות. אחד מהם אמר 'תנו להם ללכת למחנות'".
ארנולד הופרד מאימו ואחותו ובאושוויץ, ונזכר בפעם האחרונה שראה את אביו: "שלחו את הילדים לדכאו. אבי עמד לידי ואמר להתראות. היו קצינים מכל כיוון, כל תנועה שלי או שלו היו יורים בנו. מילותיו האחרונות היו 'תזכור את הכתובת בארה"ב. אם נשרוד, נעבור כולנו לשם'. אני זוכר את הכתובת הזו עד היום". אימו ואחותו שרדו, ואחריה התחילו חיים חדשים בארה"ב.
באוגוסט עלה ארנולד לישראל אחרי שאשתו בתיה נפטרה. "זו הייתה משאלתה להיקבר בישראל. הבאנו אותה לכאן להיקבר ואני ובתי החלטנו גם לעלות". זאת אחרי שנים שבהן לארנולד היה קשר עמוק עם ישראל, אך החיים הובילו אותו להישאר בארה"ב שם ניהל מרפאת שיניים.
"מילותיו האחרות של אבי היו - 'תזכור את הכתובת בארצות הברית, אם נשרוד, נעבור כולם לשם'. אני זוכר את הכתובת הזו עד היום"
היום הוא גר בדיור המוגן "מגדלי הים התיכון" בירושלים שמח על הבחירה לעלות ארצה "אני בא ממשפחה מסורתית, תמיד היינו מעורבים עם ישראל, הבן שלי עשה עלייה לפני 14 שנה אז זה היה תהליך שעברנו ואני שמח להיות כאן. אני מסתכל על העצים – אלה העצים שלי, אני מסתכל על ירושלים – זאת העיר שלי. אני יכול להסתובב עם כיפה על הראש ואף אחד לא יכה אותי".
נלי גרוסגוט (90) נולדה בברלין והייתה בת 3 כשהיטלר עלה לשלטון ובת 8 בליל הבדולח. "התחבאנו בבית ולמזלנו שרדנו כי היינו תושבי פולין. כולם בכו בהיסטריה, למרות גילי הצעיר הבנתי הכול". בילדותה חוותה אנטישמיות שגברה ככל שהיטלר היה יותר זמן בשלטון ונאסרו ועוד עוד דברים, עד שסולקה מבית הספר ולא הורשתה לשבת במרחב הציבורי.
כשהמצב הפך להיות כמעט בלתי אפשרי, אביה ניסה לדאוג להם לוויזות לארצות הברית, אך אלה אושרו רק לנלי ואימה, והאב נשאר מאחור. "אבי חירף את נפשו כדי לסייע לנו לעזוב לארה"ב. כשהוא חזר היה מאוחר מדי, הוא נלקח על ידי הנאצים. כשהמלחמה נגמרה ואבי לא יצר קשר, לא ידענו מה עלה בגורלו, אבל הבנו שלא שרד. רק בשנות ה-90 גילינו שהוא נרצח בסוביבור".
לפני 40 שנה בתה של נלי עלתה לישראל, אך בעלה חלה ובמשך שנים היא לא יכלה לעלות. "לבו היה קשור לישראל, הוא רצה להיקבר כאן. אם הוא לא היה חולה היינו עולים קודם".
במרץ נלי הייתה צריכה לעזוב את ביתה בברוקלין, בו חיה לבד, אל דיור מוגן בשל גילה המבוגר, אך לשני ילדיה החיים בישראל היה ברור שזה מסוכן בגלל המגיפה, וזה הזמן הנכון עבורה לעלות ארצה ולהיות עם משפחתה. באוגוסט נלי עלתה לישראל ומודה שזה הדבר הטוב ביותר שעשתה "זה הזמן הטוב ביותר בחיי, אני מרגישה שאני כבר מיושבת כאן, זה נס וברכה. כשהגעתי הנה לא רציתי שהבידוד יגמר, רק להיות עוד עם הבת והנכדים".
(כתבתה של סיון חילאי, צילום: שחר גולדשטיין)
אליס (סאלי) אבן (97) נולדה ברומניה למשפחה ציונית, ועברה את המלחמה כנערה. ב-1944 ואחיה, שהיו הולכים בסתר לתנועת נוער ציונית, החליטו לברוח לפלשתינה באונייה. "היו כמה אוניות והנאצים הפילו את אחת מהן, זו שאני הייתי צריכה להיות עליה. ברגע האחרון העבירו אותי לאוניה אחרת. כמעט כל מי שהיה על האונייה ההיא מת".
ב-1944 עלתה אליס לישראל בפעם הראשונה. "שירתי בצבא בזמן מלחמת השחרור, לא הייתה לי תכנית לעזוב עד שהכרתי את בעלי, שרצה לחזור להוריו בקנדה כי היה בנם היחיד".
כמה שנים מאוחר יותר התגרשה, התחתנה פעם נוספת וחיה בקנדה, אך גידלה את ילדיה לפי ערכי הציונות. לפני 30 שנה בנה, רוברט עלה לישראל והוא חי כאן עם אשתו וילדיו. "אמא שלחה אותי למחנה קיץ ציוני בקנדה וזה גרם לי להתעניין ולבסוף לעלות לישראל, לפני 16 שנה שיפצנו את הבית ובנינו יחידה בשבילה ואחרי משא ומתן ארוך הצלחתי לגרום לה לבוא", סיפר רוברט. בספטמבר אליס עלתה ממונטריאול לישראל ומאז היא חיה יחד עם בנה רוברט בגני תקווה. "כתבתי בצוואה שלי שכאן אני רוצה להיקבר ואני, שאלה שנותיי האחרונות, אחיה אותן כאן".
הרב יהושע פס, מייסד ומנכ"ל "נפש בנפש" אמר "זהו רגע מרגש עבור העם היהודי המסמל את ניצחון האור על החושך. אנו מוקירים את ניצולי השואה שבחרו לעלות, בייחוד בשיא הקורונה, וגאים להיות הגוף שמעניק להם, ביחד עם שותפינו, מעטפת תמיכה וליווי לאורך תהליך העלייה".
