אלימות נגד נשות הכותל: נערים קורעים סידורי תפילה
(צילום: נשות הכותל)
איך לא הגעתי לכותל ביום שישי, ראש חודש תמוז. אני אוכל את הלב. איך דווקא הפעם לא עשיתי את שאני נוהג לעשות בקביעות ואיך דווקא אז קפצה האלימות שם דרגה, ותיק הסידורים של נשות הכותל נחטף מידיה של חברתי להנהלת ההסתדרות הציונית תמי גוטליב (שהיא גם סגנית יו"ר נשות הכותל וסמנכ"לית תנועה המסורתית). המון חרדי השליך את הסידורים לרצפה, קרע אותם, חילל אותם. אני מתבונן במבט של תמי בסרטון שהופץ כשהיא מנסה ללקט קטעי דפים על מנת להביאם לגניזה, ונפשי יוצאת אליה. מוקפת מכל עבר בקהל לועג, והיא, כמו חיה פצועה אך נחושה, אוספת דף. ועוד דף. ועוד אחד.
מדי ראש חודש, כבר כמעט עשר שנים, אני מתייצב בכותל בשעת בוקר מוקדמת. מספרים שגם סבא שלי, ר' יהודה שחטר ע"ה, נהג כך. לא הכרתיו, הוא נפטר טרם בואי לעולם. לירושלים הוא הגיע בגיל שש יחד עם אביו. הם יצאו מהעיר חוּשׁי שברומניה והפליגו ליפו. אב ובנו. האב חלם להתפלל בירושלים ולשוב לרומניה. אלא שביפו עלה האב, סבא-רבא שלי, על מסמר חלוד שקרע את נעלו. מחלת הטטנוס כבר ניכרה בגופו כשהגיעו לירושלים. חיסון הטטנוס יבוא לעולם רק עשרות שנים מאוחר יותר. בימים ההם מי שחלה - מת, וכך הלך לעולמו סבא-רבא שלי, כשהוא מותיר ברחובות ירושלים ילד בן שש שידע לדבר רומנית ואולי קצת יידיש.
את היתום הזה אספה לביתה הרבנית שרה-סוניה דיסקין ("הרבנית מבריסק"), מהנשים האמידות בקהילה האשכנזית של ירושלים דאז. היא כנראה הייתה אישה מיוחדת, הרבנית דיסקין. מספרים אצלנו שיהודה הקטן, היתום עם העיניים הכחולות שפטפט ברומנית, כבש את ליבה. הוא היה היתום הראשון במה שיהיה לימים "בית היתומים דיסקין", מוסד ירושלמי נודע.
סבא שלי, אני רוצה להאמין, מתבונן בי מלמעלה מדי ראש חודש ונד בראשו בחיוך. אינני יודע אם לנכד הזה הוא פילל, אך הוא ודאי שמח לפוגשו בכותל. ונדמה לי שגם את נשות הכותל הוא היה מחבב
את אמו פגש סבא שלי, אגב, רק עשרות שנים מאוחר יותר. הוא היה אז איש נשוי עם ילדים. היא הגיעה ארצה מרומניה לבקר את בנה שאותו לא ראתה מאז היה בן שש. אמי זוכרת את המפגש. סבי לא זיהה את אמו שדיברה אליו ברומנית. הוא התבונן בה נבוך ולא הבין מילה. ייתכן שהיה בו כעס על שלא עשתה מאמץ להשיבו אליה והוא נאלץ לגדול כיתום בעיר שלא הכיר. לך תדע. כך או כך, לפחות עד 1948, הוא מצא נחמה בכותל. מדי ראש חודש.
שנים ארוכות חלפו מאז, אבל הכותל, שגרם לסבא-רבא שלי לעזוב את אשתו וילדיו ברומניה ולצאת לארץ ישראל, הכותל שמשך גם את בנו אחריו, מפעיל היום קסמיו גם עליי, יליד ירושלים. היום, כתבתי, משום שלא תמיד אהבתי את הכותל. אני, שנולדתי חודש בדיוק אחרי מלחמת ששת הימים, שיכולתי לפקוד את הכותל ככל שחפצתי, כמעט שלא עשיתי זאת עד לפני עשור. משהו מנע בעדי. הכותל של ילדותי הפך לבית כנסת חרדי בבחרותי, והוא חדל מלדבר אלי.
שבתי אליו בזכות נשים צדיקות, בזכות נשות הכותל. אני חושב שסבא שלי, שחווה מה נשים חלוצות יכולות לחולל (והרבנית דיסקין ע"ה בהחלט הייתה דמות מופת פורצת דרך), היה מוקיר טובה לנשים שהשיבו אותי אל הכותל.
מדי ראש חודש אני מתייצב בכותל בשעת בוקר מוקדמת על מנת ללוותן. לא הכול רואים בעין טובה את שליחותן של נשות הכותל, אך אל למתנגדים להן ללכת שבי אחרי הסיסמאות. אין אותנטית מאהבתן של נשות הכותל לכותל. הביטו בתמי. בעיניי היא גיבורה. הנשים שמקפידות, חרף היריקות והגידופים, חרף הקללות וגם המכות לפעמים, להתייצב בכותל מדי ראש חודש כבר יותר מ-30 (שלושים!) שנה על מנת לשאת תפילת שחרית הן נשים שראוי לכבד בהדלקת משואה ביום העצמאות.
המעשה שהן עושות מדי חודש לא רק שאין יהודי ממנו, גם אין ציוני ממנו. כמוני, אני מכיר רבים ורבות, גם בארץ וגם ברחבי העולם, שהתחברו חזרה לעיר ירושלים, שהתחברו שוב לכותל שבליבה, בזכות מסירותן ומאבקן מעורר ההשראה של נשות הכותל.
סבא שלי, אני רוצה להאמין, מתבונן בי מלמעלה מדי ראש חודש ונד בראשו בחיוך. אינני יודע אם לנכד הזה הוא פילל, אך הוא ודאי שמח לפוגשו מדי ראש חודש בכותל ונדמה לי שגם את נשות הכותל הוא היה מחבב.
- ד"ר יזהר הס הוא סגן וממלא מקום יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
