הפלסטינים שתקפו את איחוד האמירויות על ההסכם עם ישראל, ותיארו אותו כ"בגידה בירושלים ותקיעת סכין בגבו של העם שלנו", והישראלים שחגגו את ניצחון תאוריית "הפלסטינים יכולים לחכות" או "אפשר לעשות שלום בלעדיהם" - אלה וגם אלה טועים. הם לא קראו נכון את ההסכם וסיבותיו, לא הבינו את המשמעות שלו, לא ידעו להשתחרר מחישוקי העמדות הקדומות ולא טרחו ללמוד את המפה של העולם הערבי החדש.
יותר ממה שנתפס בטעות כמהלך נורמליזציה שבא לדחוק את הנושא הפלסטיני לשולי הדרך, ויותר מאשר עוד צעד מדיני או ביטחוני שבא לתחזק את הברית מול איראן, ההסכם עם ישראל הוא תוצאה של התפתחות עמוקה בעולם הערבי כולו, שההנהגה באבו דאבי נתנה לה ביטוי אמיץ ומאתגר. והתהליך הזה לא פסח על העם הפלסטיני.
דורות חדשים של ערבים שואלים את עצמם שאלות קשות ומאתגרים את עצמם בתשובות עמוקות יותר. הם היוו ומהווים זרם אינטלקטואלי, פוליטי, כלכלי ומדעי
מדובר פה על מסע ארוך, שהתחיל בחשבון נפש אמיץ אצל שכבה רצינית של ערבים פטריוטים והתפתח לחשיבה מדעית עמוקה, ומשם לתהליך שינוי פרדיגמות והחלטות מעשיות. הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי הוא רק חלק מהתהליך הזה. לא חלק מזערי, כמובן, אבל רק חלק. החשיבה היא כלל-ערבית.
ביסוד החשיבה הזאת עומדים דורות חדשים של ערבים ששואלים את עצמם שאלות קשות ומאתגרים את עצמם בתשובות עמוקות יותר. הם היוו ומהווים זרם אינטלקטואלי, פוליטי, כלכלי ומדעי, שהתחיל עם כמה אלפים של צעירים שיצאו מארצותיהם כדי ללמוד ולעבוד ברחבי העולם, התחככו עם עמים אחרים, למדו תרבויות אחרות, השיגו הישגים וחוו כישלונות והסתכלו על העולם באופן אובייקטיבי. הם פיתחו ראייה של ביקורת עצמית נטולת אגואיזם והיו ישרים עם עצמם. הם חזרו למולדת עם רצון עז לעשות שינוי שישים במקום הנכון אותם ואת האומה הערבית שהם אוהבים.
שרי החוץ של האמירויות, ישראל וגרמניה במוזיאון השואה
(צילום: רויטרס)
הזרם הזה אומר לעצמו - אני מדגיש, לעצמו - למה אנחנו הערבים תקועים בעולם השלישי? זו לא התנשאות, חלילה, אלא שאלה מדעית גרידא. הרי, ועם כל הכבוד לעולם השלישי שאנחנו היום חלק ממנו, לא נולדנו בו. פעם היינו בראש הפירמידה של הציוויליזציה האנושית. מבחינת המערב זאת הייתה תקופת "ימי הביניים", או "הזמנים האפלים" ו"התקופה החשוכה" (באנגלית: The Dark Ages). אבל מבחינת הערבים זאת הייתה תקופת זוהר (ואגב, בשגשוג הערבי הזה היה מקום מאוד מכובד ליהודים של אותה תקופה).
אני לא גאה בכך שהערבים כבשו את אירופה, אבל בימים ההם, הייתה להם תרומה אדירה למדע, לרפואה, למתמטיקה, לפילוסופיה, לסוציולוגיה ואפילו למדעי החלל. מאז ועד היום השתנה העולם ואנחנו ירדנו בדירוג האינטלקטואלי, אבל זה לא אומר שצריך להיתקע שם. יש לנו את כל האפשרויות והאמצעים להתקדם. לא חסר לנו מאגר אנושי מוכשר, לא חסרים משאבים, לא חסר רצון, וכמובן, אין צורך בכיבוש כלשהו.
מה שצריך הוא למצוא דרך לשיתוף פעולה עם הכוחות המובילים והמתפתחים בעולם ובאזור. בנות ובני הזרם הזה מוכנים לכל שיתוף עם כולם, כולל ישראל, איראן וטורקיה, שנתפסים כאויבים ושלושתם כובשים אדמות ערביות. כל מי שמוכן לשנות כיוון ולהפוך עוינות לידידות, מוזמן למועדון.
עיקר הדאגה של הדור הזה נתונה לעתיד האומה הערבית. זה דור שקורא טוב את ההיסטוריה ומסרב לחזור על טעויות העבר. בשבועות האחרונים, כאשר העיתונאים הישראלים הסתובבו ברחבי אבו דאבי ודובאי, נשמעו כמה אנשים מקומיים, כולל נהגי מוניות ומלצרים, מצטטים את אלברט איינשטיין היהודי, וזה לא מובן מאליו. הציטוט החביב גם עליהם הוא: "אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות".
הרעיון הוא שהדרך שבה נהגנו במשך 100 שנה צריכה להשתנות. צריך לחפש דרך חדשה. לא על חשבונו של העם הפלסטיני, אלא דרך שבה כולם עושים למען כולם ומחפשים את המשותף, המקרב, המאחד, מוצאים שותפות אמיתית, הבנויה על צדק, יושר וחמלה. גם לפלסטיני, או במיוחד לפלסטיני, צריכים להיות מקום ונוכחות.
נכון, בדרך הזאת יש המון אתגרים, אבל היא חיובית ועשויה אפילו להיות כיפית כי יש פה תחרות במקום עוינות, חיבה במקום איבה, שחרור במקום כיבוש, הכרה במקום הדרה.
- נזיר מג'לי הוא סופר, עיתונאי ועמית בכיר במכון שחרית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
