רק לאחרונה הכריזו הרמטכ"ל ושר הביטחון כי הלוחמים ששירתו ברצועת הביטחון בלבנון יזכו לאותות מיוחדים. ההכרזה הזו לא הייתה מגיעה אלמלא הלוחמים היו נותנים את עדותם, משתפים באימת המלחמה שגומדה לכדי "השהות בלבנון"; שהות שעלתה בחייהם של 750 חיילים, בנוסף על אלו שנהרגו במלחמת לבנון הראשונה. גם לספרו של העיתונאי חיים הר-זהב "לבנון: המלחמה האבודה" היה תפקיד חשוב בהכרה הזו.
אבל ההצבעה על לבנון כמלחמה אבודה נולדה אחרי אסון המסוקים, כאשר ארבע אמהות מקיבוצים בצפון, שבניהן שירתו מעבר לגבול, החליטו לצעוק די. רחל בן-דור, מירי סלע, רונית נחמיאס וזהרה ענתבי יצאו מתוך המקום האזרחי של נשים שסירבו להמשיך לשחק על פי כללי המשחק. כך נולדה אחת מתנועות המחאה החשובות בישראל. תנועה שהשיגה את מטרתה, והובילה לנסיגה בשנת 2000.
הסרט התיעודי "ארבע אמהות" של רפאל לוין ודנה קידר-לוין ששודר בהוט 8 נפתח בתיאור התינוקות שנולדו בשלהי שנות ה-70. הבחירה הזו מהותית לתמה כולה: האמהות היא תפקיד מחייב מרגע שהרחם נפתח ויוצא ממנו תינוק בדמות אדם. כבר אז יודעות אמהות לייחל ולהתפלל ש"כשהוא יגדל לא תהיה עוד מלחמה". אך מה הן עושות לשם כך?
האיום מצפון הוא עדיין האיום המרכזי על מדינת ישראל אבל זה לא בא לידי ביטוי בסרט. מעניין מאוד לדעת מה חושבות הנשים האמיצות הללו על המצב הביטחוני הנוכחי
כל אחת מהמרואיינות, חלקן אמהות שכולות, חוזרות אל הימים בהם הלוחם היה עוד חלק סימביוטי מגופן, ואז הן מדברות אחרת. הן לא מדברות על אידיאולוגיה, אלא על משהו קמאי וחזק פי כמה. על היצר הבסיסי ביותר של כל חיה בטבע – להגן על שלומם של גוריה. תנועת "ארבע אמהות" סחפה אלפים רבים, בהם כמובן גם גברים, אבל האמהות איננה פרט שולי בבחירה לצאת במחאה. להפך, היא האלמנט הרדיקלי שקרא תיגר על המוסכמה הגברית לפיה הגיוני לשלוח שנים על שנים חיילים אל מותם במלחמה שלא ברור מה מטרתה.
השכול, הציפייה לשכול והבריחה מהשכול שרוגים זה בזה לאורך השיחות עם האמהות – אז והיום. הארכיון הוא מכרה זהב, כיוון שכבר בזמן אמת הפעילות המחאתית וההתנגדות לה תועדו ללא הפסקה. אם בהתחלה הן נחשבו חבורה הזויה, כמעט פציפיסטית - רגע לפני הנסיגה הן היו גיבורות. הדרישה שלהן הפכה לקונצנזוס. הרדיקלי הפך לנורמלי. משהו בהתמדה הלא הגיונית לעיתים, הקשוחה, נראה כמעט לא טבעי. בסרט המהלך הזה נרקם בעדינות, במכחול ולא בגרזן. וכך גם הניסיונות הרבים להעמיד אותן אל מול הגנרלים שכביכול מבינים יותר בביטחון, גנרלים שחלקם שילמו בחייהם.
נראה כי משום שהיוצרים הרגישו שהם מספרים סיפור גדול ורחב יותר על החברה הישראלית, הם התרשלו בסגירת הסרט. הוא נחתם בהתפזרותה של התנועה לאחר הנסיגה בימיו של אהוד ברק ובקליפ סנטימנטלי בסגנון ילדי הפרחים. אלא שמאז פרצה עוד מלחמה קשה בלבנון, והיא ככל הנראה גם לא הייתה האחרונה. הגבול תמיד חם, האיום מצפון הוא עדיין האיום המרכזי על מדינת ישראל. כל זה כלל לא בא לידי ביטוי בסרט. נדמה כי עם היציאה נחתמה המערכה. מעניין מאוד לדעת מה חושבות הנשים האמיצות הללו על המצב הביטחוני הנוכחי, האם הן היו בוחרות אחרת, ומה ראוי לעשות עכשיו.
ועוד מחשבה: בזמן שמתקיימת שיחה ציבורית ערה סביב "שעת נעילה" המתמקדת בגברים הלוחמים במלחמת יום כיפור, הסרט "ארבע אמהות" ממחיש עד כמה התמונה בדרמה העלילתית חסרה, ואיך העורף והגוון האזרחי והנשי הוא חלק מהותי בתיאורה של מלחמה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
