אונס בת ה-16 באילת הוציא אלפי מפגינים לרחובות ברחבי הארץ, אך המחאה לא נעצרה שם. דרור שדות (26), סתיו ארנון (30) ורותי קליין (29), שלוש פעילות ותיקות למען נשים, יצרו פרויקט המכונה "יותר משלושים" - הן מזמינות נשים לשלוח להן את שמן ואת שם האדם שפגע בהן. עד כה נאספו כ-2,000 שמות, שאותם הן שלחו לכל חברי הכנסת.
"נוצרה תחושה של נקודת מפנה בכל מה שקשור לאלימות מינית בישראל", הן סיפרו ל-ynet על תחילתו של הפרויקט. "ההפגנות היו מאוד זועמות, רגשיות, הרגשנו התעוררות. כשראינו שנשים כותבות שמות על השלט, נוצרה אווירה של רצון לדבר ולשתף. המספר 30 שנצרב אחרי האירוע מזעזע, אבל לכולנו ברור שזה הרבה יותר מ-30".
הגשת כתב אישום נגד המעורבים באונס באילת
(צילום: בראל אפרים)
השלוש, יוזמות שביתת הנשים של 2018, הזמינו נשים לשלוח להן את שמן ואת שמו הפרטי של מי שפגע בהן. "עם פרסום מינימלי, תוך שבוע הגענו ל-1,000 שמות", סיפרה קליין. "היו שעות שבהן בכל דקה הצטרף עוד שם, ולא פחות מעשרות שמות ביום. כנראה שזו תיבת הדואר העצובה ביותר בישראל. כל מי שכתבה שם חזרה לרגע מאוד קשה וכואב בחיים שלה, והיא עשתה את זה כדי לדרוש מהממשלה לעשות שינוי".
המכתב שהן שלחו לכל חברי הכנסת כלל בנוסף לרשימת השמות גם רשימת דרישות לטובת טיפול באלימות מינית כלפי נשים ואלימות במשפחה. "הרשימה מבקשת להבהיר כי התופעה חוזרת ונשנית, מתרחשת בכל הגילים, בכל חלקי החברה. אלפי שמות הפוגעים מוכיחים כי אלו אינם מקרי קיצון אלא מחלה חברתית", הן כתבו לח"כים.
"יזמנו את הפרויקט עם עדי ברקוביץ שהייתה אחראית על הדיגיטל, ויעל סיני משדולת הנשים שניסחה איתנו את הדרישות", הוסיפה קליין. "כל מי שייחשף לרשימה הזו יעבור את מה שאנחנו עברנו בשבועיים האחרונים. החוויה הרגשית שחווים כשרואים את השמות מתעדכנים, כמות הפעמים שנכתב שם 'אבא', כמות הפעמים שנכתב שם 'סבא', 'נהג מונית', או 'איש זר ברחוב', פשוט מזעזעת".
"כנראה שזו תיבת הדואר העצובה ביותר בישראל. כל מי שכתבה שם חזרה לרגע מאוד קשה וכואב בחיים שלה, והיא עשתה זאת כדי לדרוש מהממשלה שינוי"
"האפקט של הרשימה הוא דואלי", היא המשיכה, "זה גם להבין איך המציאות הזו נראית, וגם לראות איך כולן עובדות יחד כדי לעצור את זה. אנחנו מאוד גאות בכל אחת שבחרה להצטרף. אלה הפנים מאחורי הדרישות. ברגע שמקבלים רשימה כל כך קשה, אנחנו מצפות שהממשלה תעשה הכול כדי לתת פתרונות מידיים ולצמצם אותה. להתעכב אפילו רגע אחד אחרי זה, זו כבר באמת הפקרות".
"היה לנו חשוב להראות שזה לא מקרה פרטי עצוב", הוסיפה שדות. "שאחרי האונס הזה, שכולם גינו, זה לא יכול להסתיים בגינויים כי אלו דברים שממשיכים לקרות".
9 צפייה בגלריה
מחאות ברחבי הארץ בעקבות אונס בת ה-16
(צילום: דנה קופל, מוטי קמחי, יריב כץ, עידו ארז, אבי מועלם )
- איך גיבשתן את הדרישות שלכן?
"הדרישות ששלחנו למקבלי ההחלטות נשענות על עבודה שנשים בארגונים פמיניסטיים עושות במשך עשרות שנים", אמרה ארנון. "הרבה מהן נוגעות לתוכניות שמונחות לפתחה של הממשלה ואפילו אושרו לפני שנים, אבל מענים לא ניתנו ותקציבים לא הועברו. אנחנו דורשות מניעה, טיפול וענישה - שילוב תכנים של חינוך מגדרי ומיניות בריאה במערכת החינוך, העברת התקציבים לתוכנית הלאומית למאבק באלימות כלפי נשים. אנחנו דורשות שברמת הטיפול תתבצע חקירה בלי להתייחס לעבר המיני של הנחקרות והנחקרים, וגם עונשי מינימום בעבירות מין ובעבירות של פגיעה בנשים, שתיווצר הרתעה".
- הדחף לפעול מגיע גם ממקום אישי?
"אנחנו כל הזמן מרגישות שלא מדובר בנו, אלא רגע לעצור את החיים כדי לעשות משהו גדול. אנחנו רבות לפעמים, רבות גם עם הקרובים אלינו, נכנסות לסחרור של קמפיין". ארנון הוסיפה: "בשבוע שעבר בפעם הראשונה מַתִּי מפחד ללכת ברחוב. לא הכרתי את עצמי ככה. זה כי רק באותו יום שמעתי על עשר פגיעות מיניות מחברות או מכרות, והמייל לא הפסיק להציף עוד שמות, ומצאתי את עצמי בתחושת חרדה. יצאתי לסופ"ש של הדממה כדי להתמודד".
לאחר האונס - הפגנה בירושלים
(צילום: משה מזרחי, חיים גולדיטש)
למרות גילן הצעיר, קליין, ארנון ושדות ותיקות בשדה האקטיביסטי, ובמשך שנים הן מקדמות נושאים חברתיים וסוציאליים גם ברמה המקצועית. קליין וארנון נפגשו כסטודנטיות לעבודה סוציאלית והובילו את עמותת "עו"סים שינוי", שנאבקת לשיפור מעמד העובדים הסוציאליים. כיום ארנון עובדת בעיריית תל אביב עם סגנית ראש העיר חן אריאלי, וקליין בקמפיינים פוליטיים. בנוסף, שדות הייתה הדוברת של ח"כ איימן עודה וכיום היא דוברת של ארגוני הפליטים בארץ.
"שלושתנו חברות, כל אחת עבדה בשדה החברתי והפוליטי, אבל אנחנו לא באות לתוך המיזם הזה מעמותה או מארגון", הסבירה ארנון. "בדצמבר 2018, בעקבות מספר שיא של רציחות נשים על ידי קרובי משפחה, פשוט החלטנו שאנחנו חייבות לעשות מעשה, הבנו שהשטח בוער. כל אישה במדינה יודעת מה זה ללכת לא בטוחה ברחוב, יודעת מה זה להרגיש פחות שווה בכל מרחב. זה המנוע הפנימי שלנו".
"השילוב בין הידע שלנו לרצון שלנו גורם למוטיבציה, כי אנחנו יודעות שהדברים האלה יכולים להשתנות", הוסיפה קליין. "אנחנו יודעות שדברים היו יכולים להיות אחרת אם רק נשים היו בראש סדר העדיפויות".
- איך נראה מאחורי הקלעים של מאבק נשי, יש הבדל?
"בפוליטיקה של נשים קורה משהו מאוד מעניין. למשל במצעד הנשים האחרון הוצאנו קריאה מאוד מינימלית ותוך 24 שעות הטלפונים שלנו לא הפסיקו לצלצל מיועצות לקידום מעמד האישה ברשויות המקומיות. יותר מ-50 רשויות הצטרפו וקראו להעברת התקציב. שמים את הפוליטיקה בצד", אמרה קליין.
ארנון הוסיפה: "אני חושבת שבכל אירוע כזה, שמרעיד את המדינה, נשים מתאחדות תחת המכנה המשותף הרחב ביותר. כל הפעולות הציבוריות שעשינו היו בשיתוף פעולה נרחב עם ארגוני נשים שפועלים כבר שנים בזירה. תמיד הייתה התקבצות מרגשת מסביב למטרה, אין ניכוס".
"בדצמבר 2018, בעקבות מספר שיא של רציחות נשים על ידי קרובי משפחה, החלטנו שאנחנו חייבות לעשות מעשה. הבנו שהשטח בוער
"נשים הן כוח פוליטי", אמרה שדות. "זה אחד השינויים שאנחנו רואות, שיש לנו כוח. כל פעם שיצאנו לרחוב היו הצלחות קטנות". "להכול יש לנו תג מחיר", ציינה ארנון, "אנחנו יודעות לדרוש את התוכניות שאושרו ולא הועברו תקציבים עבורן, את הטיפול בכל המערכות - במשפט, בחינוך, במשטרה. נשים היום יודעות לבקש את מה שמגיע להן, והן קוראות למקבלי ההחלטות לפעול".
- אגב מקבלי החלטות, קיבלתן פניות מפוליטיקאים?
"היו פוליטיקאים שהתעניינו ורצו לחבק את זה, אבל אנחנו אף פעם לא רצינו לצבוע את זה בצבע מסוים", הסבירה ארנון. "במובן הזה זו הייתה הצלחה", הוסיפה שדות. "פוליטיקאים מכל קצוות הקשת ניסו ליצור איתנו קשר, אבל אנחנו בחרנו להשאיר את הקול שלנו. כשמפנים אצבע מאשימה כלפי מקבלי מדיניות, יש משהו לא נכון בלתת להם לעמוד על הבמה ולקבל כפיים. הרבה מהם תומכים, אבל חשוב לנו להבהיר שחסרים המעשים".
את הפעילות המשותפת סביב הנושא התחילו השלוש בעקבות התוכנית למניעת אלימות במשפחה שאושרה בשנת 2017, אך תקציבה מעולם לא הועבר. "התוכנית אושרה ותוקצבה ב-250 מיליון שקלים, שזה כסף קטן לממשלה. זה לא מתקדם ובינתיים כמעט 70 נשים נרצחו", אמרה קליין. "גם ככה מדובר בתקציבים נמוכים, בתוכניות שנכתבו בחלקן על ידי גופים אזרחיים פמיניסטיים, שעשו עבודה מאוד קשה כדי להביא את זה אל הממשלה, ועדיין יש התעלמות מוחלטת. בשנתיים האחרונות אנחנו מנסות להביא את השינוי מלמטה בעזרת קמפיינים רחבים, אם זה שביתת הנשים, מצעד הנשים ועכשיו הפרויקט הזה. אנחנו רוצות להראות לממשלה שהציבור יודע ומחכה לשמוע מתי הדבר הזה קורה".
- איך הסביבה הקרובה שלכן מגיבה למיזם שלקחתן על עצמכן?
"מהרגע הראשון, בשביתת הנשים של 2018, קראנו למטה 'מטה חברות', כל החברות שלנו השתתפו, נשים שמעולם לא היו אקטיביסטיות לקחו חלק במאבק", סיפרה קליין. שדות שיתפה: "ברור שלפעמים יש את הרגעים שהחברים או המשפחה אומרים, די, מספיק לדבר על זה".
טבעי לשאול אותן על ייאוש. שנים הן מוחות, ומעט מאוד השתנה - אבל הן לא מתכננות להרים ידיים. "אנחנו מרגישות שינוי בשדה החברתי", הבטיחה שדות. "דברים זזים, הם פשוט זזים לאט".
"העברנו הרבה הרצאות בשנתיים האחרונות, הרבה גברים מרימים את היד ושואלים אם אנחנו נגדם", ציינה קליין. "היו תהיות לגבי המקום של גברים במאבק. בשבועיים האחרונים אני בעשרות שיחות ותיבת הדואר מתפוצצת מגברים שלא רק רוצים להיות שותפים - אלא תוהים איך הם יכולים להיות טובים, גברים שחושבים שחבר שלהם עבר את הגבול, גברים שרוצים לחזור ולתהות אם הם אי פעם פגעו במישהו. יש כאן התעוררות. זה לא שלב ההידרדרות, זו נקודת מפנה".
ארנון הוסיפה: "אחרי השביתה של 2018 התקבלו במוקדי הסיוע פי 3 פניות מגברים שביקשו גם הם לצאת ממעגל האלימות. השינוי שיח הוא משהו עמוק, וזה מחלחל". לדברי שדות, "זה חייב לבוא מלמטה כי זה לא יבוא מלמעלה. אנחנו מסתכלות על הכנסת הזו, יש ירידה בייצוג של נשים, הנושאים שלנו לא מופיעים בשום מצע, אנחנו לא יושבות בשום שולחן".
ושאלת השינוי נותרת תלויה באוויר, במיוחד בכל הקשור לבני נוער. מצד אחד, רק השבוע התפרסמה קבלת הפנים המבהילה שהכינו שלושה תלמידי י"ב לתלמידות כיתה י' בבית ספרם בכפר סבא. שלטים שעליהם נכתב "איה נאפה 12, אילת 30, בני י"ב 100", ו-"שתיקה שווה הסכמה" חיכו להן בכניסה לבית הספר, קובעים טון ברור מאוד של אלימות.
"ברור שכאשר בני נוער רואים שהנערים מאיה נאפה חומקים מענישה, ושאין חינוך מגדרי בבתי ספר, כדורגלנים שהם מעריצים פוגעים בנערות בגילם, נערה בת 16 נאנסת בחופשה באילת והם שומעים קולות של 'היא הייתה שיכורה', זה מחלחל", אמרה שדות, "ובטח כשהם רואים את הטיפול המפקיר במסדרונות הכנסת, מה הם כבר יכולים להבין על מסדרונות בית הספר?".
מצד שני, היא אמרה, אולי התקווה הגדולה מגיעה דווקא מהנערות - שלא מוכנות יותר לסבול את מה שפעם היה מקובל. "אני סיימתי כיתה י"ב לפני 13 שנה, ולא חשבתי בכלל שאני יכולה להתרעם על אמירות מחפיצות של בנים מהשכבה, זה לא היה במודעות שלי", סיפרה ארנון. "ולא רק שהן עושות את זה, הן גם נכנסות למלחמה. דברים משתנים, והם עוד ישתנו. לבנות שלנו יהיה עולם עוד יותר טוב".
