זו הייתה שנה מטורפת. מעולם לא הייתי מעלה בדעתי שאחווה מאורעות כל כך דרמטיים ומשמעותיים, ובוודאי לא הייתה לי שנה דומה במהלך כל הקריירה שלי כרופאה. מה שהתחיל בדיווחים ראשונים על נגיף מסתורי בסין הפך במהרה לאחד האתגרים הגדולים שניצבו בפני עולם הרפואה, וברמה האישית – לעיסוק העיקרי שלי.
כרופאה, חשתי תסכול רב לנוכח חוסר האונים בתחילת הדרך, כשרב הנסתר היה על הגלוי. נאלצתי לקבל החלטות טיפוליות ללא ידע בסיסי על המחלה ובלי אף מומחה שאוכל ללמוד ממנו על הווירוס החדש והמתעתע, שתוקף את הגוף במנגנונים שונים באופן שלא הכרנו באף נגיף אחר.
בהתחלה דגמנו רק אנשים שחשדנו שנדבקו בקורונה. בהמשך התרחבו הבדיקות להמונים, אחר כך הגיעו שאלות כמו האם בדיקות ה-PCR מספיק טובות או לא, דילמות כמו האם להנשים את החולים בשלב מוקדם או מאוחר יותר של המחלה, לתת תרופה כזאת או אחרת, ועוד שורה של החלטות לא פשוטות שצריך לקבל בזמן אמת.
חוויתי קושי אדיר למול שיעורי התמותה הגבוהים מהמחלה. כיצד אני, כרופאה שנשבעה להציל חיים, יכולה להשלים עם מוות של שישה חולים ויותר ביום בגלל הנגיף הארור הזה? כיצד אפשר להתרגל לבדידות הקשה הנגזרת על חולים, לעיתים גם בשעה הקשה של עזיבתם את העולם? איך מחזקים ילדים שיושבים מולי מלאי רגשות אשמה על כך שהדביקו את הוריהם בקורונה ואיבדו אותם למחלה?
האם מנהיגות מנהלות טובות יותר את המשבר כי הן נשים? מה שהופך מנהל לטוב הוא לא המגדר. במקרה של ארדרן, למשל, אפשר לציין בין השאר את השקיפות ואת מתן הדוגמה האישית לציבור
ובתוך כל סערת הרגשות, העומס והאתגרים, היה צורך בהסברה כי קורונה אינה שפעת, אף שהיו מי שלא רצו להשלים עם עובדה זו. כעסתי, התאכזבתי, בעיקר כשהאשימו אותי ביצירת היסטריה. אבל כאדם, וכרופאה בפרט, תמיד אלך עם האמת שלי – גם אם היא קשה. זה תפקידי וחלק מהמחויבות שלי למטופלים ולכל אדם באשר הוא.
אחד מרגעי השיא עבורי בשנה האחרונה היה כשנבחרתי להדליק משואה ביום העצמאות. הרגשתי שאני מייצגת במעמד המכובד עוצמה נשית, שבלטה בהובלת המאבק והטיפול בקורונה.
משבר הקורונה הביא לקדמת הבמה נשים משפיעות, בין השאר ממשרד הבריאות, מבתי החולים ומהקופות, שחוללו שינוי של ממש באופן הטיפול וההתמודדות עם הנגיף; וכן פוליטיקאיות שהובילו באופן חכם ויעיל את ניהול המשבר כמו קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל וראשת ממשלת ניו-זילנד ג'סינדה ארדרן. האם הן מנהלות טובות יותר כי הן נשים? התשובה בעיניי פשוטה: מה שהופך מנהל לטוב הוא לא המגדר שלו אלא הרבה תכונות אחרות. במקרה של ארדרן, למשל, אפשר לציין בין השאר את השקיפות שבה היא פועלת ואת מתן הדוגמה האישית לציבור.
בחרתי במקצוע הרפואה מתוך תחושת שליחות וצורך בעשייה מספקת ומשמעותית. לא אחת העבודה גזלה מהזמן היקר שלי עם המשפחה - השנה במיוחד. למזלי, התברכתי במשפחה אוהבת ומבינה.
יום האישה הבינלאומי, החל היום (ב'), הוא הזדמנות מצוינת להכיר בעשייה ובתרומה הרבה של נשים בתחומי הרפואה, המדע, הכלכלה, החינוך והחברה; ולהבטיח לעצמנו כחברה לפעול למתן שוויון הזדמנויות מלא לכל אישה ואישה.
- פרופ' גליה רהב היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות, המרכז הרפואי שיבא
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
