כבר יותר מחצי שנה שצוותי הרפואה עובדים סביב השעון בגלל התפרצות הקורונה בישראל. השעות הארוכות והעבודה שלא נפסקת משפיעים לא רק על הצוותים, אלא גם על בני ובנות הזוג שנשארים לבד בבית עם הילדים. ynet מצדיע לצוותי הרפואה, ובני משפחותיהם.
"אי אפשר שלא להעריץ אותו על מה שהוא עושה"
ענת גרוסמן, בת זוגו של פרופסור אלון גרוסמן, מנהל מחלקת קורונה במתחם התת-קרקעי בבילינסון, מעבירה את התקופה האחרונה לבד עם ארבעת הילדים בבית. "אני עובדת כמעצבת גרפית עצמאית, ומאוד קשה לי לעבוד בלי שתהיינה לי הפרעות מצד הילדים. אין עזרה מאף אחד".
"אנחנו נמצאים באיזו פנטזיה שמתישהו נגיע לתאילנד ביחד", הוסיפה. "בינתיים הילדים התרגלו למצב שאבא לא נמצא. הם מתגעגעים לשעת איכות איתו - ואין, זה מאוד חסר לילדים ולי".
אחד החששות המרכזיים שמלווים את המשפחה הוא שהאב יידבק בקורונה, ויחד איתו כל המשפחה. "בהתחלה זה היה יותר קשה, היו חודשים של היסטריה סביב ההדבקה. כבר חודשים שלא הלכנו לבקר את המשפחה הקרובה כי החרדה להידבק היא גדולה יותר, ואנחנו הרבה יותר נשמרים".
לצד הקושי בתפעול בית עם ארבעה ילדים ללא עזרת בן הזוג, גרוסמן מרגישה גם קושי נפשי משמעותי. "אני על שאריות אנרגיה בשביל בן הזוג. אני מנסה להיות הכתף התומכת, אני חייבת להיות פה העוגן כדי שהוא יוכל לתפקד בעבודה".
"הוא חוזר מאוחר בלילה אחרי שהיום שלו התחיל בשש בבוקר, ואנחנו מתיישבים סוף סוף לתקשורת בינינו. תוך כדי הארוחה הוא מתחיל לבכות על דברים שאי אפשר להבין על מה ולמה. הוא פורק כל מה שהוא ראה כל היום במחלקה. הוא מספר לי על החוויות הקשות, והוא מפורק מבפנים".
אחד האתגרים המרכזיים לטענתה הוא החוסר במקום לפרוק את הקשיים האישיים שלה. "אני צריכה להקשיב לו ולתת לו את הגב שהוא זקוק לו, ולי אין מקום בכלל לפרוק את הקושי שלי. כשהוא מספר לי על מישהי בת 40 שנפרדה מהילד שלה דרך אייפד, אין לי זכות להתלונן בכלל. הצרות שלי מתגמדות, אבל אלה הצרות שלי, ואין לי עם מי לפרוק אותן. אני קורסת וזה הגיע למצב שאני בשקט בשקט, כשהוא לא רואה, בוכה. אפשר להיות חזקה חודש-חודשיים, אבל אני בן אדם, אני לא יודעת עוד כמה זמן אוכל להחזיק ככה".
למרות הקשיים והאתגרים, גרוסמן מרגישה גם גאווה ושליחות. "יש המון גאווה בבן הזוג, סוף סוף, באיזשהו מקום, התקופה הזו מאירה את הרופאים באור חיובי ונותנת הצצה לחיים שלהם. הוא עושה את הכל מתוך אמונה ואידאולוגיה, והוא כל כך מסור. גם כשהוא לא במחלקה הוא במחלקה. הוא יכול לקבל הודעה מאחד הרופאים שמזעזעת אותו והוא מחבק אותי".
"אי אפשר לא להעריץ אותו על כל מה שהוא עושה, סיכמה. "הוא נמצא במלחמה כרגע, ואחרי שזה יסתיים הם יהיו בהלם קרב. התחושה היא שהם בסיירת ואנחנו תומכי לחימה".
"שוכחים שהם עובדים קשה כל השנה"
תחושת הלבד מורגשת גם אצל צפריר אגוזי, שאשתו נגה ורד היא אחות ביחידה למניעת זיהומים בבית החולים מאיר, ובצוות שאמון על החקירות האפידמיולוגיות בבית החולים. "זו תקופה מטורפת. אני יודע שנגה יוצאת מהבית בשבע בבוקר ואין לדעת מתי היא תחזור. זה שעות מטורפות של עבודה וזה מדהים לראות שהיא חוזרת הביתה מלאת אנרגיה כי הצליחה למנוע הדבקות".
"לשמחתי אני עובד מהבית, אבל זה לא פשוט לעבוד עם שלושה ילדים שנמצאים בבית, ולפעמים צריך להיות אבא ואמא במשרה מלאה", הוסיף. "אנחנו מאוד מתגעגעים לשגרה, לימים שיצאנו מהבית לבלות ולטייל".
גם צפריר משמש לא פעם כתומך הנפשי של אשתו. "נגה חוזרת לפעמים מהעבודה והיא קורסת. פתאום מוציאים חצי מחלקה לבידוד ואנשים שם בקריזה, או שהיא שומעת על אנשים שנפטרו במחלקות, לפעמים היא חוזרת שבורה נפשית ואומרת שהיא לא מצליחה לראות את הסוף של זה".
"שוכחים שהצוות שלה עובד קשה לא רק בתקופת הקורונה, זה צוות שעובד קשה כל השנה, אבל עכשיו הקורונה עושה לזה יחסי ציבור טובים", הוסיף. "עכשיו אנשים זוכים להכיר את האנשים שפועלים מתחת לפני השטח וסוף סוף הם מקבלים הכרה. הם עוצרים את שרשראות ההדבקה בעזרת הנחישות שלהם".
"הוא משתדל לעזור כשהוא בבית"
הסגר הקודם תפס את דנה גורודצר שבועיים אחרי הלידה, והיא נשארה במשך שמונה שבועות אצל ההורים שלה. בעלה רועי גורודצר הוא אח בטיפול נמרץ בבית החולים שערי צדק בירושלים, ועבד במשמרות של 12 שעות ולא היה יכול לסייע יותר מדי.
"בסגר הקודם העדפנו לבודד אותו ובמהלך שמונת השבועות האלה נפגשנו פעמים ספורות, כשהוא הגיע. הוא השתדל לשמור מרחק מכולם והלך עם מסכה", סיפרה. "בסגר הנוכחי זה פחות מלחיץ כי הוא לובש מדים מיוחדים וכבר לא עובד כל יום משמרת של 12 שעות, אבל עדיין זה מאוד מאתגר להיות לבד בבית עם הבנות".
החשש מכך שרועי יידבק, ויחד איתו כל המשפחה, מורגש. "יש כל הזמן את החשש שאולי הוא ידביק אותנו. כל פעם שיש לי משהו שנראה כמו תסמין זה ממש מלחיץ ואנחנו מסתגרים. התינוקת שלנו העלתה חום לפני כמה שבועות וברגע שהרופאה שמעה שאבא שלה עובד במיון היא ישר שלחה אותנו לבדיקת קורונה".
"כשהוא נמצא בבית הוא משתדל לעזור לי ולהעסיק את הבנות, אבל נראה לי שזה הולך להישאר איתנו תקופה ארוכה וצריך להסתגל למצב", סיכמה. "אני מאוד מתגעגעת לחיי שגרה, אבל זה הופך להיות השגרה החדשה שלנו".
"תחושת שליחות וגאווה במה שהיא עושה"
את תקופת הסגר מבלה ארז קלפר עם ארבעת ילדיו כמעט לבדו. אשתו, ד"ר הדר אידלמן קלפר היא רופאה בכירה במחלקת הקורונה במתחם התת-קרקעי של בית החולים בילינסון. "כל תקופת הקורונה היינו בלחץ גדול ועבודה אינטנסיבית. במהלך הסגר הראשון, וגם הנוכחי, היא עובדת לילות כימים ולי יש את הקריירה שלי, אבל הכל נדחה בגלל הלו"ז שלה".
"מתחילת הקורונה סבא וסבתא לא הגיעו בגלל שהדר נמצאת בסביבה כל כך מסוכנת, ואנחנו צריכים להתנהל לבד איכשהו, בלי עזרה", הוסיף. "אנחנו משתדלים לדבר מדי כמה שעות, אבל זה מסובך כי היא לא תמיד זמינה וכל פעם היא צריכה להוריד את בגדי המיגון. מדי פעם הילדים רוצים לשתף אותה או רוצים עזרה בשיעורי בית והיא לא זמינה. הם כל הזמן שואלים איפה אמא ויש חשש אם היא ממוגנת מספיק. כל ילד חש את הסכנה באופן כזה או אחר".
כמו רופאים אחרים, גם ד"ר קלפר משתפת את בן זוגה בקשיים בעבודה הרצופה. "בשגרה היא מודיעה למשפחה-שתיים על פטירה, וזה גם נעשה באופן מסודר. כרגע ברוב המקרים התדירות גבוהה יותר ואי אפשר לדבר עם המשפחה. זה מאוד משפיע עליה נפשית, כי היא עוברת ממיטה למיטה, ויש הרבה נפטרים".
"אנשים לא באמת מבינים מה קורה שם בתוך המחלקות. העומס על הצוות הרפואי הוא פסיכי", הוסיף קלפר. "בתור המשפחה המלווה אנחנו עדים לעומס שהיא נמצאת בו, היא גיבורה. כבן זוג, אני מרגיש תחושת שליחות, גאווה במי שהיא ובמה שהיא עושה".
"אבא יעצור את הקורונה"
העבודה של ד"ר גיא טופז, רופא בכיר במחלקה פנימית קורונה ג' בבית החולים מאיר, מלווה אותו בתקופה האחרונה גם בארוחת הערב המשפחתית, שנחשבת לאירוע נדיר ומיוחד. "זו תקופה מטורפת בשבילנו", סיפרה אשתו מישל לורי טופז. "הוא מסתובב עם משקל על הכתפיים. כל פעם שחולה קורונה מגיע לבית החולים הוא מקבל הודעה ואנחנו שומעים את זה ללא הפסקה, זה משקל נפשי מאוד גדול".
בזמן שד"ר גיא נמצא בבית החולים, אשתו נמצאת בבית ומנסה לתמרן בין טיפול בשלושת ילדיהם לעבודתה כמנהלת מוצר בפייסבוק. "יש לנו צי של בייביסיטריות עם לוח זמנים מסודר וכל אחת מגיעה בשעה מסוימת, ועושים ביניהם החלפות. אין זמן לנשום או לנוח בכלל בתקופה הזו.
"יש רגעי משבר, למשל כשכל העומס מגיע בבת אחת, אבל אין את המקום הזה כי צריך לתמוך בו, הוא עושה את העבודה הכי חשובה בבית וצריך לשים את הדברים בצד ולהיום שם בשבילו", אמרה מישל. "התקופה הזו היא טלטלה בשבילו, אבל הוא נותן את הנשמה".
תחושת הגאווה באבי המשפחה מלווה את כל בני הבית. "אנחנו גאים במחלקות האלה, שהם עושים עבודת קודש. הבת שלי אמרה שהיא רוצה להיות רופאה של קורונה. היא חושבת שזה תפקיד טוב. הם מאוד גאים באבא שלהם ואומרים שהוא יעצור את הקורונה".
