בית העלמין בחיפה בהכנות ליום הזיכרון
(צילום: אביהו שפירא)
כעשרה בני משפחה וחברים ישבו אתמול (יום ב') לפני הצהריים במעגל סמוך לקברו של רב סרן יעקב מנדלזיס (מנדי), חלל מלחמת יום כיפור. מדי שנה הם מתכנסים פעמיים, החברים מהיחידה, מהילדות, אלה שהיו שם לצדו ברגעיו האחרונים, ב-18 באוקטובר 1973. פעם אחת בתקופת יום כיפור, ופעם אחת ביום הזיכרון. מעלים את זכרו של החבר, שבימיו האחרונים הביע דאגה לבני משפחותיהם של החללים מקרב חבריו ליחידה. "הוא אמר 'אנחנו נצטרך לדאוג למשפחות של הנופלים', ואת הצוואה הזו אנחנו מקיימים", אמר בני כרמל, הקצין היחיד מהפלוגה, ששרד את המלחמה.
קרוביו של מנדי היו בין אלו שהקדימו בואם. משרד הביטחון נערך כבר אתמול לקבל את החברים ובני המשפחות המורחבות של חללי צה"ל שהתבקשו להגיע לבתי העלמין הצבאיים לפני יום הזיכרון הרשמי, שיחל הערב (ג') ב-20:00 בצפירה בת דקה שתישמע ברחבי הארץ, ולאחריה יתקיים הטקס המרכזי ברחבת הכותל המערבי בירושלים.
החלל יעקב מנדלזיס, נפל במלחמת יום כיפורצילום: אתר יזכוריהודה, חבר אחר של מנדי, סיפר על האווירה ששררה בימים שאחרי נפילתו: "החלק הכי קשה שהיה לי היה אולי שבוע אחרי שמנדי נהרג. הוא עדיין היה בצד השני של התעלה, ב-24, 25 באוקטובר. ואני מקבל מהשלישות חבילה של מכתבים לחלוקה לפלוגה, ואני קורא את הגלויות של רונן (בנו של מנדי): 'אבא'לה, למה אתה לא כותב לי?'", שחזר החבר בדמעות. "ואני אומר איך יכול להיות, כבר שבוע הבנאדם מת והמשפחה לא יודעת מזה? איך ייתכן?".
ד"ר לאה מנדלזיס, אלמנתו של מנדי, סיפרה כי בני המשפחה גילו על מותו רק שבועיים לאחר שנפל, ולאחר שקרוב משפחה נסע לשטח כדי לברר ולחפש אותו. "צה"ל עד היום לא הודיע לנו על מותו", אמרה. מנדי, יליד חיפה, נהרג בבריכות אבו סולטן, בצדה המצרי של התעלה, במקום שנקרא צומת חיפה. לאחר מותו קיבל את עיטור המופת.
"פה נמצאים חברים ששומרים אותו חי כל הזמן. 48 שנה כמעט", הוסיפה האלמנה. "בשנה שעברה, בגלל הקורונה, לא באנו. אבל כל השנים, פעמיים בשנה, כל החברים האלה ועוד מגיעים בדבקות ובעוצמה מדהימה, במסירות. במהלך השנים הם הפכו להיות כמובן משפחה, נאמנות ומסירות שאין דברים כאלה.
"השנה, כשדיברו על כך שמבקשים שתבוא רק המשפחה הגרעינית, לא ראיתי את עצמי מגיעה בלי כל החברים האלה. אני והם זה אחד, זה משפחה. חשבנו שאנחנו נבוא ונעשה את האזכרה הפרטית שלנו. נבוא יומיים קודם. היו כאן כמה רגעים מכוננים לזכרו של מנדי, אני חושבת שהוא איתנו".
החברים סיפרו כי בשנה שעברה, כאשר לא יכולים היו להגיע, הכין יהודה, אחד החברים, מצגת לזכר מנדי וחברים נוספים. "ישבנו בבית, בזום, וראינו את המצגת שיהודה הכין עם הנכדה שלו. כולם שותפים וזה היה מרגש", סיפרה חנה כרמל, רעייתו של אחד מהחבורה.
לא רחוק משם, בחלקת ששת הימים, עמדו חברים סביב קברו של רב סרן יחיאל אמסלם, מפקד צוות מה"יחידה" (סיירת מטכ"ל) שנהרג בעזה ב-1967. "אני לא יודע איך המשפחה שלו תהיה פה לבד ביום הזיכרון", אמר אחד החברים, זכריה מדר. "בשנה שעברה לא היינו פה ביום הזיכרון אבל עשינו פה 'התגנבות יחידים'. כל אחד הגיע לפה מתישהו. אנחנו מגיעים פעמיים בשנה. פעם אחת בתקופת יום הזיכרון ופעם אחת באזכרה, שהיא כמה שבועות אחר כך. אז אנחנו נפגשים עם המשפחה בבית הכנסת ועושים שם אזכרה".
החלל יחיאל אמסלם, נפל במלחמת ששת הימיםצילום: אתר יזכורחבר אחר, בני שבתאי, סיפר כי אמסלם היה בין היתר משורר שכתב שירים רבים. "לא הלחינו אותם ולא משמיעים אותם ברדיו, אבל אנחנו החברים והמשפחה מכירים אותם היטב", סיפר. הוא הוסיף כי קברו של אמסלם אינו היחיד שהם פוקדים. "יש פה עוד חבר שקבור, ובהמשך אנחנו הולכים גם למשפחה של חבר שלישי שנהרג, מקיבוץ יחיעם".
בית העלמין בראשון לציון בהכנות ליום הזיכרון
(צילום: נדב אבס)
בבתי העלמין הצבאיים מחכים למתאבלים חיילי צה״ל עם זר פרחים ובקבוקי שתייה. כך היה גם בכניסה לחלקה הצבאית בבית העלמין גני אסתר בראשון לציון, בו נקבר לאחרונה ליהוא בן בסה.
בין הבאים אתמול - מרים, בת דודתו של עמנואל (מנדלה) אינגל, אשר נפל במלחמת יום כיפור והוא רק בן 24. למרות הזמן שחלף, סיפרה, לא חלף הכאב על עמנואל, שנהרג באוקטובר אך הובא לקבורה רק שמונה חודשים לאחר מכן ובכך סתם את הגולל על תקוות המשפחה שמא אולי הוא חטוף ובין החיים.
החלל עמנואל (מנדי) אינגל, נפל במלחמת יום כיפורצילום: אתר יזכור"הקדמנו את יום הזיכרון ביומיים לאחר שבשנה שעברה בפעם הראשונה מאז נפילתו לא באנו", אמר בן זוגה של מרים, גדעון גור. ציון שריג, שהיה בן כיתתו של עמנואל, הוסיף: ״יש לנו פה ארבעה בני מחזור שאותם אנחנו מבקרים כל שנה. ההורים שלהם כבר לא כאן, פוגשים את בני המשפחה שלהם״.
שרה ודניאל וקסמן, הדודים של אסף וקסמן שנהרג בתאונה במהלך אימון ב-2007 והוא בן 28, סיפרו: ״באנו עכשיו כי לא רצינו להיות בהתקהלות גדולה עם הרבה אנשים והכאב שלנו הוא בכל השנה ולא ביום הספציפי הזה.
החלל אסף וקסמן, נפל ברמת הגולן ב-2007 צילום: אתר יזכור״אסף היה ילד מקסים ורב תחומים, הוא אהב לקרוא ולשמוע מוזיקה", נזכרה שרה. "כל כך חבל שחייו נקטעו באמצע, הוא יכול היה ליהנות מהחיים״. בלבם עדיין כעס מסוים על נסיבות מותו. ״הוא נפל בזמן אימונים ברמת הגולן", הזכירו. ״הכריחו אותו לרכוב ברכב משוריין שהוא עשה עליו קורס בסיסי תשע שנים לפני כן, והרכב התהפך״.
בית העלמין בנחלת יצחק בהכנות ליום הזיכרון
(צילום: אבי חי)
בבית העלמין הצבאי נחלת יצחק בגבעתיים, לצד זרי הפרחים ובקבוקי המים היו חיילי משמר כבוד שערכו חזרות לטקס מחר. שושנה בן עטר, שאמה נרצחה במלחמת השחרור הגיעה עם אחותה וסיפרה: "קשה לי ביום הזיכרון, צפוף פה ואני די מוגבלת אז החלטנו להגיע לפני הזמן. אחותי גרה בצפון והתחבורה מאוד קשה באותו יום, אז החלטנו להקדים".
האחות, אסתר אמיתי, אמרה כי הכאב וההתרגשות מציפים אותה ואת בני המשפחה מדי שנה לקראת יום הזיכרון ובמהלכו. "היתמות חרוטה בנו ועברה כחוט השני בתוך החיים שלנו, יום יום, שעה שעה שאנחנו חיים. לחיות במדינה הזו יתומים זה לא פשוט, זו תחושה קשה לפעמים. אבל אנחנו עוזרים אחד לשני, תומכים אחד בשני". בנותיה של שושנה, הנכדים והחתנים, יגיעו לבית העלמין ביום הזיכרון עצמו. "זה קשה אבל חשוב, אנחנו לא מוותרים על זה".
אילנה המר, שאחיה נפל במלחמת השחרור, אומרת שמדי שנה היא באה ביום הזיכרון, "אבל הפעם הקדמנו כדי לא להיות בתוך המהומה. גם בגלל הקורונה וגם כי השנה קשה לי יותר". היא באה בכל פעם מנהלל שבצפון, ואז חוזרת לקיבוץ לאזכרה נוספת. "השנה עשיתי את זה אחרת, מלחמת השחרור זה כבר המון שנים אבל בינתיים בדרך קרו עוד חברים ובני חברים, ואחיין שלי שנהרג ביום כיפור, זה יום קשה אין ספק".
