את גדעון סער ראיתי בפעם הראשונה בכיכר רבין בקיץ 2009, בעצרת שנערכה בעקבות הרצח בברנוער. הייתי אז בן 32. סער היה אז שר חינוך. הוא אמר שם: "לכל אחד אחת יש את הזכות הבסיסית לחיות את חייו, להיות מי שהוא או מי שהיא, בלי פחד ובלי להיות יעד לשנאה, לביזוי, לדה-לגיטימציה ולגינוי". זה היה חידוש מרענן מבחינתי. לא ידעתי שיש אנשי ימין שחושבים ככה.
כמה חודשים לאחר מכן הוא הכיר בפעילות התלמידים באיגי (ארגון הנוער הגאה) לצורכי פרויקט "מחויבות אישית". ככה, בלי רעש וצלצולים, הוא השווה את מעמד הארגון לשאר תנועות הנוער בישראל.
הפעם השנייה שגדעון סער נכנס לחיים שלי, או ליתר דיוק לחיים של חבר טוב שלי, הייתה ב-2014. החבר סיפר לי בהתרגשות שדניס, בן זוגו ההולנדי, סוף סוף יכול לבוא לארץ, לחיות פה ולעבוד פה, ושהם לא צריכים לטוס כל הזמן כדי לראות אחד את השני. הוא אמר ששר הפנים, גדעון סער, אישר לבני זוג מאותו מין לעלות לישראל ולחיות בה כשווים.
מאסנו בהצהרות, ברעש ובפופוליזם. מאסתי בפוליטיקאים שאומרים "אנחנו בעדכם, מגיע לכם, אתם צודקים", שבאים למצעדים והפגנות – אבל יוצרים בלגן ואנטגוניזם, ובסוף לא עושים כלום
בשבועות האחרונים התחלתי לשאול את עצמי איפה גדעון סער? למה אני לא שומע אותו? איך זה יכול להיות שאיש ממלכתי, פלורליסט שמקדש את קבלת השונה וכבוד הדדי, לא יוצא עם דגלי גאווה ורץ בחוצות תל אביב לצד משאית.
אבל בשבת האחרונה הוא הבהיר בראיון ל"7 ימים" שהוא תומך בשינוי חוק הפונדקאות העקום והמפלה, זה שמחייב הליך קשה, ארוך ויקר שדורש משאבים משמעותיים כדי לעבור אותו בארץ זרה. ולכן האמירה הזו כל כך משמעותית ומשמחת בעיניי: אם סער הוכיח את עצמו בעבר עם איגי ועם בני הזוג הלא יהודים, אני בטוח שיוכיח את עצמו גם בעתיד.
וזה יותר חשוב מלצאת עם דגלי גאווה ולרוץ בחוצות תל אביב לצד משאית. כי מאסנו בהצהרות, ברעש, בצלצולים ובפופוליזם. מאסתי בפוליטיקאים שאומרים "אנחנו בעדכם, מגיע לכם, אתם צודקים", שבאים למצעדים והפגנות – אבל יוצרים בעיקר בלגן, אנטגוניזם ופילוג, ובסוף לא עושים כלום. אני מעדיף את השקטים שעושים. אלה שלא משנים את דעתם בגלל מה שאחרים יגידו.
אני לא צריך עוד פוליטיקאי שייתן לי אישור לאהוב את בן זוגי. אני צריך את האחד שלא יעשה מזה "אישיו" - ויתקן. גדעון סער הוכיח במעשיו בעבר שהוא דוגל בשוויון זכויות. אני מאמין שכשהוא ינצח, העוול הזה יתוקן וחברים שלי לא יעברו את סיוט הפונדקאות שהמשפחה שלי עברה.
- עדי פיינטוך הוא מנהל מפעל של מכשור רפואי, בזוגיות עם אמיר 18 שנים, אב לשלושה ילדים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
