כדרכו ביצע בנימין נתניהו צעד תימני מרהיב, אחד קדימה ושניים לאחור. כן, הוא הופיע לישיבת הוועדה העוסקת בפשיעה בחברה הערבית, וכן, הוא נפגש עם ראש סיעת רע"מ כדי להטות אוזן קשבת לצרכיה, וכן, הוא הודיע ברדיו גלי ישראל כי "אין לו עניין בממשלה עם תומכי טרור". והכל תוך שבוע אחד. אז חזרנו לנקודת ההתחלה? ממש לא. דבר גדול נפל. הוסר הטאבו. אפשר לדבר עם הח"כים הערבים ולעשות איתם עסקאות. הם לגיטימיים. וכל זאת במשמרת של נתניהו.
40 שנה לקח לערביי ישראל להגיע למקום הזה. עד סוף שנות ה-70 היו להם רק מפלגות לווין זעירות שסבבו את מפלגת השלטון הנצחית. אחוז החסימה היה נמוך, אז האזרחים הערבים, הבדואים ואפילו הדרוזים הצביעו למפא"י ולקחו, בערך, חלק בשלטון.
מאז המהפך הגיע קול חדש למערכת הביטחון. משה ארנס. תחילה כיו"ר ועדת חוץ וביטחון ולאחר מכן כשר. הייתי לצידו כשלסדר היום עלתה שאלת הייצוג של ערביי ישראל בחיים הפוליטיים ועימה השאלה אם לאפשר להם להקים מפלגות פוליטיות. נציגי מערכת הביטחון, כולל שב"כ, התנגדו כמובן. הם ראו בכך פריצת גדר שעלולה חס ושלום לעודד את הרגשות הלאומיים בקרב ערביי ישראל. הם הניחו שאיש ליכוד בראש משרד הביטחון ילך בדרכם. אז לא.
הם נתקלו ביצור פוליטי משונה. נץ פוליטי בעל השקפות ליברליות דמוקרטיות. לאחר שנועץ עם כמה ממקורביו בליכוד - משפטנים כמו דן מרידור ואהוד אולמרט - הסיר ארנס, לתדהמת ה"ביטחוניסטים", את המגבלות. "זאת דמוקרטיה", קבע תלמידו של זאב ז'בוטינסקי. "הערבים הם אזרחי ישראל וזכותם להקים את מפלגותיהם".
40 שנה חלפו ובמהלכן נדחו הערבים מכל שותפות בממשלות ישראל. חברי כנסת - כן, חברי ממשלה - לא. לאחר בחירות בישראל נהגו לחשב "עם הערבים" ו"בלי הערבים", כאילו היו מצורעים.
כח"כ עקבתי אחר הפעילות הפרלמנטרית שלהם. כבר אז נרקמו יחסים דיסקרטיים בינם לבין מפלגת השלטון, הליכוד. נכון, חוק הלאום עבר, ונכון, במליאת הכנסת התרחשו סצנות מכוערות של הסתה ושנאה, אבל מאחורי הקלעים התנהלו יחסים אחרים. ידוע היה, למשל, שבהצבעות מכריעות, על חודו של קול, ייעדר חבר או אפילו שניים מהסיעות הערביות. זה היה מספיק כדי להציל את הממשלה.
(צילום: ערוץ כנסת)
הח"כים הערבים אינם שונים מהאחרים. בסופו של שבוע פרלמנטרי הם חוזרים הביתה, שם מחכים להם המצביעים שלהם. מה עשית בשבילי, חבר כנסת שלי? הם שואלים. לח"כים הערבים היה מעט מאוד להשיב. נאום פה, נאום שם. שום שלל. אבל במציאות החדשה, שבה החברה הערבית משתנה, מעורה ומעורבת מאי פעם, חותרת לשוויון ולחיים משותפים, מקדמת סדר יום אזרחי ודוחקת את סדר היום הלאומי, גדלו הציפיות שהח"כים "יספקו את הסחורה".
איפה התקציבים לחברה הערבית? ולחינוך? ומה עם רווחה? שלא לדבר על ביטחון פנים ותמיכה בעיריות. לח"כים הערבים לא הייתה התשובה.
את זה זיהה נתניהו. ראשון. רק לפני חצי שנה הסכימה הרשימה המשותפת - לראשונה - לתמוך בממשלת שמאל-מרכז מבחוץ, אבל השותפים, לא הערבים, נבהלו. לנתניהו נפל האסימון. למה לא בעצם? אפשר ללכת עם ולהרגיש בלי. לא מוכרחים חברות בממשלה. שותפות בכנסת בנושאים אזרחיים? למה לא?
ומי מתנגד? ה"שמאל". אותו גוש ששניים מחבריו לא היו מוכנים לשבת בממשלה שנשענת על ח"כים ערבים. יפה, אמר נתניהו והרים את המטבע שזרקו לו.
לח"כים של רע"מ ממש לא אכפת. אולי ההפך. המניות שלהם בעלייה והם יכולים עכשיו להתנייד בין המחנות הפוליטיים. חוק קמיניץ למלחמה בבנייה בחברה הערבית? אז עכשיו נתניהו ואבי ניסנקורן מתחרים ביניהם מי יעשה אותו ראשון. זאת סנונית ראשונה. אחריה יבואו עוד.
ובליכוד? שתיקה. כל אלה ששמחו וצעקו וצווחו נגד שיתוף פעולה עם "תומכי טרור" - אפילו ציוץ אחד של התנגדות לא שמענו מהם. הצטנן הלהט שהכניע את השותפות האפשרית בין המרכז-שמאל לבין הרשימה משותפת. פתאום הערבים בשלים לשותפות. למה לא.
אני מאמין לנתניהו. הוא לא התכוון. הוא רק רצה קצת תמיכה בנושא אחד, שני, שלישי, ופתאום הבין. הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה. אבל עכשיו הוא יודע שאת התהליך ההיסטורי הזה כבר לא ניתן יהיה לעצור. שד לא יחזור לבקבוק. הערבים נוהרים? אהלן וסהלן, ביבי מחכה להם.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה מטעם ה"מכון הישראלי". בעבר היה ח"כ, סגן יו"ר הכנסת ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
