דוד בן גוריון, ראש הממשלה הזמנית שהוקמה במאי 1948, פנה לחיים ויצמן בהצעה לשמש נשיא המדינה. בביוגרפיה שפורסמה לאחרונה על ויצמן ("האב המייסד") הסבירו הפרופסורים מוטי גולני ויהודה ריינהרץ מדוע נעשה המהלך הזה. לדבריהם, בן גוריון היה מוטרד מן העובדה שלא היה מוכר בעולם ורצה דמות מייצגת יותר. ויצמן, ששימש שנים רבות נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, היה מדען בעל שם ובן בית בלשכותיהם של מנהיגי המדינות החשובות.
בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת העצמאות צבר בן גוריון מוניטין וביטחון עצמי ומאז הסתייג ממוסד הנשיאות. בישיבת ממשלה בפברואר 1949 הוא כבר אמר: "ראוי ד"ר ויצמן לשמש כראש המדינה... אך לאמיתו של דבר זה מוסד מיותר בהחלט ולכן יש למעט במידת האפשר בהגדרת תפקידו של הנשיא... לא ייתכן שתהיינה שתי ממשלות – הנשיא הוא תפקיד סמלי בלבד".
ההגדרות של תפקידי הנשיא הן אכן סמליות וטקסיות במרביתן: חתימה על חוקי הכנסת, האמנת שגרירי ישראל בעולם ושגרירים זרים בישראל, חתימה על מינויי שופטים ונגיד הבנק, חנינה או הקלה בעונשם של עבריינים וכן הטלה על ח"כ להקים ממשלה לאחר התייעצות עם הסיעות בכנסת.
בג"ץ הרחיב את המונח "סמלי" של בן גוריון למושג "סמל". בפסק דין בעניין נכתב: "הנשיא מסמל את המדינה ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים... הוא מייצג במעמדו את הממלכתיות ואת הקווים המאחדים והקושרים בין פלגיה השונים של החברה הישראלית... הוא אמור לשקף באישיותו את הטוב, היפה, הערכי והייחודי המאפיינים את הציבור בישראל".
ריבלין יכול לכאורה לרחוץ בניקיון התנהלותו בנימוק שגם בג"ץ לא מנע מנאשם בפלילים להקים ממשלה. הבעיה היא שסמכויות בית המשפט נובעות מלשון החוק. לנשיא, מנגד, יש סמכות אחרת
הנשיאים החלו לעשות שימוש בפרשנות הזאת בנאומיהם. בכל טקס רשמי שהם משתתפים, או בעקבות אירועים בעלי משמעות ציבורית, הם השמיעו פסקי הלכה לאומיים. מילות הקוד שלהם היו ביטויים שמצויים בדרך כלל בקונצנזוס הציבורי: אחדות, שותפות גורל, אחווה, שמירה על שלטון החוק וכן שוויון זכויות ללא הבדל דת, גזע ומין, ככתוב במגילת העצמאות.
היו גם נשיאים יוצאי דופן שהעזו להתייצב כנגד ראש הממשלה. יצחק נבון שימש בתפקיד ב-1982 בזמן הטבח בסברה ושתילה של פליטים פלסטינים בידי הפלנגות הנוצריות, וכשהתעורר החשד הראשוני שצה"ל, ששהה בקרבת מקום במסגרת מלחמת לבנון הראשונה, ידע על הנעשה ולא התערב. נבון פנה לראש הממשלה מנחם בגין בתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית וזה סירב בטענה כי בכך תכיר ישראל באשמתה. נבון העלה את הדרישה בראיון טלוויזיה והצטרף בכך למחאה ציבורית שהגיעה לשיאה בהפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל. בגין נאלץ להקים את הוועדה שהביאה להדחתו של אריאל שרון מתפקיד שר הביטחון.
האם הוא באמת עמד בקריטריון שבג"ץ הגדיר כמהות התפקיד כמי ש"מסמל את המדינה, ואת ערכיה המוסריים והדמוקרטיים"? לאור התנהלותו בעת הדיונים על הרכבת ממשלה, לאחר ארבע מערכות בחירות רצופות, אפשר להטיל בכך ספק.
2 צפייה בגלריה
הרצוג, נתניהו ופרץ. לא יהיה חדש תחת השמש
(צילום: אלכס קולומויסקי, הדר יואביאן, אביגיל עוזי)
ישראל ניצבת בפני אחד המשברים הפוליטיים החמורים בתולדותיה. היא מתקשה להקים ממשלה יציבה משום שבראש המפלגה הגדולה עומד נתניהו, שמעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום. יתירה מזאת, נתניהו עושה הכול כדי לנתץ את מוסדות אכיפת החוק והשיפוט של המדינה.
ומה עשה ריבלין? ארבע פעמים הוא הטיל עליו להקים ממשלה. לאחר שתי מערכות בחירות נתניהו לא הצליח לעשות זאת, מאחר שמפלגות האופוזיציה סרבו לשבת יחד עם נאשם בפלילים. בפעם השלישית הפעיל ריבלין את מלוא כובד משקלו כדי לשכנע את בני גנץ להשתתף בהקמת הממשלה, בנימוק של אחדות לאומית בזמן הקורונה. גם בפעם הרביעית, אחרי בחירות מרץ 2021, קיבל נתניהו ראשון את המנדט מהנשיא.
ריבלין יכול לכאורה לרחוץ בניקיון התנהלותו בנימוק שגם בג"ץ לא מנע מנאשם בפלילים להקים ממשלה. הבעיה בטיעון הזה היא שסמכויות בית המשפט נובעות מלשון החוק. לנשיא, מנגד, יש סמכות לפעול לפי "ערכים מוסריים ודמוקרטיים", והוא נהנה מחסינות רחבה וחסות מפני התערבות שיפוטית בקשר להחלטותיו. כל בר דעת, וכך גם רוב הציבור כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקלפי ובסקרים, מסכים שבמדינה עם ערכים כאלה לא יכול לכהן נאשם כראש ממשלה.
ריבלין, כמי שמשמש סמל המדינה, לא פעל למנוע את המצב הזה. נאומים יפים מתאימים לבעל תפקיד סמלי, שהוא מיותר, לפי אמירתו של בן גוריון. יצחק הרצוג ומרים פרץ נתפשים כשייכים לקטגורית הנואמים ולא למתקני עולם, כך שאין כל חשיבות ציבורית לזהותו של הנשיא הבא.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
