זוכרים איך בעונת הקורונה הראשונה, כשיפה בן-דויד ישבה באולפני הטלוויזיה אי שם בחודש אפריל, ובדרכה המחוספסת, החורצת והנחרצת הודיעה קבל עם וזום, שלא מעניין אותה כלום ושכל ההורים המותשים וילדיהם מוכי המסכים יכולים, במילים אחרות, לקפוץ לה, אבל היא – כלומר המורים בהסתדרות המורים – "לא יעבדו על חשבונם אפילו יום אחד בחודש יולי"? וואי-וואי, איזו מהומת אלוהים פרצה, ואילו חיצי תרעומת נורו ממקלדות רושפות של הורים מרוטי עצבים, וכמה נוקבים היינו נוכח המזכ"לית הנחושה והעצבנית שלא הסכימה לזוז מילימטר מהעמדה שלה. אז זוכרים.
ואילו כעת, כאשר אותה יפה בן-דויד שוב מתרעמת על כך שהמורים לא נכללים בסקטור העובדים בסיכון שחייבים לקבל חיסון כאן ועכשיו, ומאיימת להשבית את הלימודים בתוך שבועיים, הקולות, אפעס, אחרים. כעת בן-דויד נתפסת על ידי חלקים גדולים יותר בציבור כמנהיגה שדואגת לסקטור שלה, וגם אני, שיצאתי עליה קבל עם ופייסבוק בגל הראשון, חושבת היום שהלוואי שמישהו ידאג לי כמו שיפה בן-דויד דואגת למורים שהיא מייצגת.
פתאום רבים מאיתנו, יתומי-מנהיגות, מבינים עד כמה זה חשוב ונכון שיש גורם בציבוריות הדורסנית של ישראל 2020 שבאמת אכפת לו מהסקטור שהוא מייצג. והו, המילה הזו, סקטור, כמה שפתאום היא מקבלת בחזרה כוח, אחרי שפוררו אותנו לפירורי פירורים. כי הכוח הוא באחדות ולא בפילוג, ובהזדמנות זו, באמת, במציאות שבה בכל יום בוקעת מאיזו ביצת יען עוד מפלגה טסטוסטרונית מיותרת, אולי כדאי להחליף את השם "מפלגה" בשם אחר, מאחד יותר?
הנקודה היא שמישהו צריך לספור את המורים ולמישהי הזו קוראים יפה בן-דויד, והיא לא תוותר עד שתינעץ הזריקה הראשונה ליד הלוח ועד שיחסנו גם את המורים, כי הם בקבוצת סיכון
אז כן, אפשר להתווכח על הסגנון הבוטה והמתלהם של בן-דויד, אבל במדינת רק מנהיגיה, ובמציאות שבה רק גברים בחליפות כוח רצים שוב ושוב לבחירות בעוד הנשים בקושי מתחממות על הקווים, שלא לומר לא עולות מחדר ההלבשה, טוב שיש אחת, יפה בן-דויד כזו.
וכן, היא לגמרי פותחת את הפה, וממש לא פוחדת לעשות קולות של שכונה, ואין לה שום בעיה לאיים בשביתה דקה וחצי אחרי שהתלמידים חזרו לכיתות עדיין חיוורים מחודשי זום בלתי נגמרים, וכאמור, שיקפצו לה כולם. ומה אני אגיד לכם? וואלה, מצליח לה. היא כנראה הבינה משהו שרבות מאיתנו לא הצלחנו להפנים. שבמגרש כדורגל משחקים כדורגל, ולא גולף, שאם רוצים לנצח, צריך לשחק קשוח, ושעל הדשא, כמו בפוליטיקה, את חייבת לרוץ את כל המגרש בשביל הקבוצה שלך אם את באמת רוצה להביא נקודות.
בן-דויד באולפן ynet: חיסון או שביתה
(צילום: משי בן עמי)
אז נכון, יש גם מורים שאומרים שהיא לא בוחרת בקפידה את המלחמות שלה, שעדיף למשל להילחם על תנאי ההעסקה של המורים ולא על מועד חיסוני הקורונה, שממילא יינתנו בקרוב, ושההיפר-ונטילציה הזו שמעיפה בוץ לכל עבר לא עושה טוב לתדמית של המקצוע. והכל כנראה נכון, אבל לא זו הנקודה, כי קרבות אפשר באמת להחליף, אבל לא אסטרטגיה.
ולכן הנקודה היא שמישהו צריך לספור את המורים ולמישהי הזו קוראים יפה בן-דויד והיא לא תוותר עד אשר תינעץ הזריקה הראשונה ליד הלוח ועד שיחסנו גם את המורים, בדיוק כמו את השוטרים ואת החיילים, כי הם בקבוצת סיכון.
- ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
