(צילום: רועי עידן, ירון ברנר)
"בשעה 12 ורבע בלילה היא באה בבכי לחדר שלנו. חשבתי שהיא חלמה איזה חלום. אמרתי לה: 'תמשיכי לישון, בואי תשכבי לידנו'. אשתי, ששמעה את הזעזוע בקול שלה, אמרה שקרה משהו".
זה באמת לא היה חלום. א' התעורר לסיוט שחוותה בתו בת ה-10 לפני כשבועיים, אבל כשא' מתאר את הדברים נדמה כאילו הם קרו לפני דקות ספורות. כשהבין שמשהו רע קרה, א' זינק מהמיטה, האדרנלין זורם בדמו. "קפצתי לראות אם זה אמיתי או לא", הוא מספר. הוא גילה שמפתחות המכונית נעלמו ודלק אחרי הפורצים. "ראיתי אותם בכביש. חושך מצרים. הצלחתי לראות שתי דמויות עם חרמוניות בורחות ברגל. הם נעלמו כלא היו. כמו רוחות רפאים".
אירועי אותו לילה, שבסיומם נעצרו שלושה חשודים מהיישוב הבדואי ביר הדאג' והפזורה, הצליחו לערער לחלוטין את תחושת הביטחון ביישוב דרומי קטן, אחד מני רבים שהמדינה כשלה בשמירה עליהם. מי שמגיע למקום יתקשה לזהות את השבר. השלווה המדברית לא מסגירה את העובדה שילדה בת 10 הותקפה בלילה במיטתה. המשפחה ביקשה להגן עליה והיישוב ביקש לעטוף אותה. לא בגלל הבושה, כי הבושה אינה נחלת הקורבן אלא בעיקר של המדינה, שאיפשרה לעבריינים חסרי גבולות לגדול ולפרוח בדרום הארץ.
"זה יצר זעזוע עמוק מאוד", אומר א' כשהוא יושב במרפסת ביתו, במקום שאמור היה להיות הכי בטוח. בשעה שהוא מדבר הילדה הקטנה ביותר שלו, בת 5 וחצי, מגיעה ומתכרבלת לצידו. "שמרנו את זה די בשקט. היינו בהלם מוחלט. אחרי שדיברתי על זה הרגשתי שהוצאתי פצצת אטום מהבטן לעם ישראל. זה שיחרר את העול שלי. הבנתי שזה לא שלי, זה של עם ישראל, כי המדינה צריכה להחליט איפה הקו עובר, איפה הגבול".
המשטרה הקימה צוות חקירה מיוחד, ושלושת החשודים — צעיר בן 22 ושני קטינים בני 17 ו-16 — נעצרו. על פי החשד אחד הקטינים הוא זה שתקף את הילדה וביצע בה מעשה סדום. במשטרה אומרים כי החקירה נמצאת לקראת סיום, ובקרוב יוגש כתב אישום או הצהרת תובע לפיה יש בידיהם די ראיות.
אף אחד לא נועל דלתות כאן. לא ביום ולא בלילה. יש שאפילו משאירים את המפתחות ברכב. אבל כל זה השתנה עכשיו. "לאירוע הנורא הזה אין שום היגיון פלילי. אין לזה מניע מעבר למעשה טרור כנגד החברה, ההתיישבות היהודית והמשפחה הנפגעת", אומר אחד משכניו של א', שהוזעק לאירוע. "המציאות היא שתושבי הנגב חיים תחת איום מתמיד של קרטלים, שמתנהלים כמו צבא".
א' הוא אדם בעל אמונה. הוא חייב להיות כדי לחיות בנגב. המראות של עבריינים בטיקטוק, הבדואי שחדר לבסיס הצבאי נבטים והמקרה של אריה שיף רק חידדו אצלו את עומק הבעיה. "המשטרה היא בסך הכל גוף מתפקד, אבל אין להם תקציב. יש להם בעיה של חוסר סמכות ותקיפות. המשטרה מתעסקת בלרדוף אנשים שלא שמים מסכה על חוף הים במקום להתעסק במה שחשוב. מה שקרה פה הוא פשע מלחמה".
"המציאות היום שונה לחלוטין", אומר שכנו של א'. "מישהו החליט להפר לנו את השקט, במכוון. לא נגנב דבר בעל ערך. מישהו נסע עד לפה כדי לפגוע בילדה. מה התכלית של מעשה כזה אם לא להטיל עלינו אימה".
כעת כל היישוב מתגייס כדי להגן על ילדתו של א'. "אני גאה בתגובה שלנו", הוא אומר. "זו טלטלה, אבל לראות אותה מגיבה איך שהיא מגיבה מאפשר לי להיות רגוע. היא מעוררת השראה. התמימות והפשטות שלה והיכולת להתמודד".
א' ומשפחתו עטופים באהבה. חיילים ששירתו תחתיו בצבא יצרו איתו קשר ורכשו לו מערכת אבטחה עבור מתחם המגורים שלו. "לייזרים, סורגים, הכול", הוא אומר בסוג של גאווה והתרגשות, כשהוא מתעקש שעלינו לחפש את הטוב בכל קושי. "כדי שבפעם הבאה, אם תהיה, אקבל לפחות התרעה בזמן, שאהיה יותר מוכן".
שלושת החשודים עצורים, אבל א' החליט שאין די בכך. כל כך הרבה אחרים מסתובבים חופשי, וכל כך הרבה אזרחים חשים שהם יכולים להיות המטרה הבאה. העבריינים נעשים נועזים יותר, חסרי מורא. והאזרח, שרואה אותם בנייד צוחקים בטיקטוק על המשטרה, מרגיש שהם קרובים יותר מתמיד. "המציאות מקצינה", אומר א'. "זה היה יכול להיות כל אחד אחר, אבל כשדברים מקצינים זה תחילת הריפוי".
