תיעוד תקיפת מפגינים בתל אביב ביום שלישי
(צילום: אסף שפיר)
האווירה בימים אלה מחזירה אותי לערב בחירות 96, בנימין נתניהו מול שמעון פרס. הייתי סטודנט והשתתפתי בעצרת בחירות בלב ירושלים. לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הסתערה לעברנו מיליציה של עשרות רבות, חמושים במוטות. התחושה הייתה של לינץ'. כמה שוטרים השקיפו על האירוע אך בחרו לעמוד מנגד ולא לנקוף אצבע. עברו שנים, אבל לפי העדויות, בימים אלה מתרחשת סיטואציה דומה.
המראות הקשים מההפגנות בשבוע שעבר לא נותנים מנוח. מפגינים מותקפים וחבולים לאורכה של הארץ מהדקירה בדרום ועד למחאה המדממת בתל אביב. נראה שחוסר האמון במשטרה מגיע לשיא שלילי ואנו עדים להתרבות של יוזמות להגנה עצמית. למשל, מאמץ לגיוס כספים לטובת שכירת חברת אבטחה פרטית והתארגנות עצמאית של יוצאי סיירות לליווי ולאבטחת המפגינים.
בעולם מתוקן, כספי אבטחת המוחים הם המסים שאנו משלמים, והמאבטחים היו אמורים להיות השוטרים עצמם. חופש הביטוי הוא ערך יסוד בדמוקרטיה וחובתה של המשטרה לאפשר אותו. בלי חופש ביטוי, אין בחירות חופשיות ואין חילופי שלטון.
בג"ץ נדרש לכך כמה פעמים בעבר והנחה את המשטרה כיצד לאכוף את החוק ולאפשר את זכות המחאה באופן מקצועי ושוויוני, ומתוך מחויבות להגן על חירויות הליבה הדמוקרטיות.
כמובן, היכולת לממש את הזכות למחאה תלויה בהבטחה שלא תכלול איום או אלימות. במדינות אחרות, כמו טורקיה ואיראן, מי שיוצא למחות נגד המשטר שם את נפשו בכפו. משטרה בחברה דמוקרטית בריאה מעודדת ומאפשרת מעורבות אזרחית ומגנה על הזכות הזאת, תוך שהיא מאפשרת פגיעה מידתית בערכים אחרים כמו הסדר הציבורי. הפגנה תמיד מפריעה במידה כלשהי לסדר.
בשטח אנחנו שומעים עדויות על מדיניות אכיפה שאיננה שוויונית (פערים בין מחוז ירושלים לבין מחוז תל אביב), על שימוש אגרסיבי בכלי שיטור (שימוש במכת"זיות ממרחק קצר ובניגוד להוראות), על עצימת עיניים מול פגיעה במוחים וחלוקה סיטונית של קנסות על אי-עטיית מסיכה, על מנת להרתיע מהשתתפות במחאה (כפי שעולה מהקלטות אוחנה-ידיד).
יש קשר ישיר בין סימני השאלה המתעוררים ביחס להתנהלות המשטרה מול המוחים לבין העובדה שהמשטרה מתנהלת ללא מפכ"ל קבוע כבר יותר משנה וחצי. במצב עניינים תקין, כשהשר אמיר אוחנה היה מפעיל לחצים פוליטיים פסולים ותובע מהשוטרים למצוא דרכים לעקוף את פסיקות בג"ץ, הוא היה אמור להיתקל במפכ"ל חזק ועצמאי שיבלום אותו על הסף. במקום זאת הוא מנצל את חולשתם המובנית של הכפופים אליו, שמעוניינים לזכות בהמלצתו לתפקיד.
למשטרה דרוש מפכ"ל במינוי קבוע שיבטיח את חופש המחאה וייצור חיץ מברזל בין אוכפי החוק והסדר לבין הפוליטיקאים. השר אוחנה הוכיח שניצב סימן שאלה גדול ביחס לשיקול דעתו בקידום המינוי הרגיש והממלכתי הזה.
מעבר לכך, על רקע נאמנותו האישית לראש הממשלה, המואשם בפלילים, ועל מנת להגביר את אמון הציבור, היה נכון לו פטר את עצמו מעיסוק בנושא וממנה ועדת איתור מקצועית שתמליץ לממשלה על המפכ"ל הבא. כך היה נוהג שר ממלכתי ואחראי לביטחון פנים.
קיבלנו מספיק סימני אזהרה מתרחיש אמיל גרינצווייג הבא. למנהיגים הפוליטיים ישנה אחריות עודפת לפעול להרגיע את הרוחות ולמנוע קורבנות מיותרים של אלימות פוליטית. על השר אוחנה להבין שמרגע מינויו היה עליו לנהוג באחריות. הוא כבר לא יכול לנהוג כעוזרו האישי של ראש ממשלה שמסובך בפלילים.
- יוחנן פלסנר הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
