צפו: בלובי המלון שבו חוסל אל-מבחוח
(צילום: יניב חלילי)
עיצוב פנים של בתי מלון בינוניים הוא לא דבר שנוטים לזכור. אבל את הריבועים הלבנים שעטופים קווים חומים, המעטרים את רצפת בית המלון "מובנפיק גרנד אל בוסתן" אני מזהה עם רגע כניסתי למלון.
אין בהם שום דבר מיוחד זולת העובדה שהם נחקקו היטב בזיכרוני כשצפיתי בסרטוני ההקלטות של מצלמות המלון, אשר תיעדו את החשודים בהתנקשות במחמוד אל-מבחוח, בכיר חמאס. עתה הם קמים מולי לתחייה, במלון המנומנם, שספק אם עובדיו בכלל שמעו על החיסול.
הסכם השלום ההיסטורי של ישראל ואיחוד האמירויות הצית גל גדול של שמחה מהולה באופטימיות בשתי המדינות. במהלך ביקורי בדובאי זכיתי לחיבוק חם מכל האנשים שפגשתי - בכירי הממשל, עשירי דובאי וגם סוחרים בשוק המקומי. אולם רק לפני עשור היו יחסי המדינות בשפל גדול בעקבות פעולה הירואית שיוחסה בתקשורת הזרה לסוכני המוסד.
אל-מבחוח, שהיה הממונה על העברות הנשק מאיראן לרצועת עזה וגם האחראי למותם של ישראלים רבים, התגלה ב-20 בינואר 2010 ללא רוח חיים בחדרו במלון, אליו הגיע יום קודם לכן בטיסה של חברת התעופה "אמירייטס" מדמשק. הדיווח על מותו פתח תיבת פנדורה מלאת תעלומות. באיחוד האמירויות טענו כי לפחות 11 סוכני ביון היו מעורבים במבצע הסבוך. חלקם אף נלכדו במצלמות המלון. מפקד משטרת דובאי, קולונל דאחי חלפאן, הציג אז את הסרטונים ואת התמונות ממצלמות המלון - והפנה אצבע מאשימה לעבר המוסד.
עשרות מצלמות וקצין ביטחון תמוה
נהג המונית עוצר את רכבו בכניסה למלון. עשרות מצלמות מותקנות בחניית כלי הרכב בכניסה למלון - כל אחת מהן מכוונת לזווית אחרת, לא מפספסות אפילו גרגיר חול. שלט ניאון גדול תלוי בראשו של המלון, שעד לא מכבר נקרא "בוסתן אל רותנה", אבל אז רכשה אותו רשת "מובנפיק" והוסיפה את שמה ואת המילה המצועצעת "גרנד" בניסיון למתג מחדש את העסק ששמו יצא לשמצה.
בכניסה למלון קצין הביטחון מכוון אליי את מד החום, בתנועה אקדחית. על פניו יש סימן שאלה. רק כעבור דקות אחדות אני מבין את פשרו: המלון סגור עד אוקטובר ואין בו אורחים. רק בית הקפה הקטן בקומת הכניסה פתוח - והוא כולו שלי.
הלובי נפרש בפניי במלוא הדרו. במרכזו כורסאות ושולחנות הישיבה, מחופים בכיפת עץ גדולה מעוטרת באורות כחולים מסמאי עיניים. מצד ימין נמצא דלפק הקבלה. גם הוא מוכר לי מהסרטונים שפורסמו אחרי ההתנקשות. אני מחפש בעיניי את המעליות שבהן נכנסו "שחקני הטניס", הם הסוכנים המחופשים. הן מוסתרות מאחורי קרטון גדול, המכריז באותיות עליזות ומעוטרות ציורים על אטרקציות לילדים. אנא, ילדים, עזרו למשטרת דובאי למצוא את המתנקשים.
עיניהם של קציני הביטחון עוקבות אחריי. אני מתיישב ומזמין כוס תה בטמפרטורה של 37 מעלות. בתיאום מושלם, הטלפון שלי מצלצל. אני מדבר במבטא בריטי מוגזם עם בן שיחי, בקול רם מספיק, המהדהד בחלל הריק של הלובי, כדי "להרדים" אותם. אני מזהה אחת מעובדות המלון ומתחיל לשוחח עימה. היא מספרת כי המלון נמצא בשיפוצים ולא ניתן להזמין בו חדרים.
היא תוהה מדוע הגעתי למלון, שנמצא מרחק קטן מאוד משדה התעופה של דובאי. אני מספר שיש לי מספר שעות להרוג לפני טיסתי ללונדון. "אני חושב להתארח כאן בביקוריי הבאים ורוצה לראות את המלון", אני אומר לה. היא מסבירה כי רק בריכת המלון, בקומה הראשונה, פתוחה לתושבי השכונה הסמוכה, ו"אסור לעלות לקומות האחרות".
למרות זאת, מהלובי אפשר לראות את שאר הקומות שכן הוא בנוי כחלל רחב ופתוח, וקומות המגורים נארגות סביבו מלמעלה בצורת מרובע. מבטי נתקע בקומה השנייה, שם נמצאים החדרים המפורסמים. גם בתוך המלון יש מצלמות רבות. למעשה, אני לא זוכר מבנה כה מרושת במצלמות אבטחה.
השקר עובד
גבר ערבי חנוט בחליפה חולף לידי ואני קורא לו. מתברר כי מדובר במנהל המלון, בחור ממוצא מצרי. אני מחליט שוב לנסות את מזלי. "עבדתי במשך שנים ברשת מובנפיק", אני משקר במצח נחושה. "תמיד מעניין לבקר במלונות אחרים של הרשת. עשיתם פה עבודה נפלאה". הוא מחייך, ומספר מיוזמתו, בלחישה, כי "המלון הזה עבר כמה סיבובים. פעם היה פה גם מקרה רצח, אבל אני לא יודע את כל הפרטים".
אני מבקש ממנו לעלות למרפסת הגבוהה של קומות המגורים "רק כדי לקחת תמונה למזכרת. המלון שוטף אותי בגל של נוסטלגיה", אני קורץ לו. הוא קורץ לי חזרה ומסכים. "אבל אל תיכנס לאגפי המגורים. צלם רק מהמרפסת", הוא אומר לי.
בטח.
אני נכנס למעלית של "הטניסאים" ועולה לקומה השנייה. המרפסת שלה משקיפה היטב על הלובי. אני מכוון את המצלמה לתמונות סלפי, מול עיניו הבוחנות של מנהל המלון. אני מקיף את הקומה בתנועה סיבובית ומבחין כי בכל אחת מצלעותיה נמצאת קבוצת חדרים. הצלע האחרונה מובילה אותי לקבוצת החדרים 240-220. על החיים ועל המוות. אני פוסע במסדרון הארוך והחשוך במהירות. ליבי דופק בעוצמה, תערובת של פחד והתרגשות. לא בכל יום מזדמן לעיתונאי ישראלי לבקר בזירת התנקשות מרחיבת דמיון, המיוחסת לארצו, בליבו של המרחב הערבי.
כמעט בסוף המסדרון, בצד שמאל, אני מאתר את חדר 230. דלת תמימה, חומה, נטולת ייחוס או זוהר מבצעי. ממש ממול הדלת נמצא חדר 237, בו התמקמו, על פי פרסומים זרים, סוכני המוסד. הם שיכפלו את כרטיס הכניסה האלקטרוני לחדרו של מבחוח באמצעות מכשיר מיוחד והמתינו לו שם. כששב למלון מפגישותיו הם התנפלו עליו והחדירו רעל לגופו. אחר כך הלבישו אותו בפיג'מה, הניחו את גופתו במיטה ועזבו. זמן קצר לאחר מכן נמלטו מדובאי.
"הוא הסתובב וצילם"
מצלמות קבועות מעל כניסה לכל חדר. אני מבין שזמני קצוב, ובקרוב מישהו יבחין בי ויגיע לכאן. אני עומד במסדרון בדממת מוות, שולף את מכשיר הטלפון שלי ומתחיל לצלם את החדרים, כולל סלפי, שיהיה מה להראות לנכדים. בדיוק כשאני מחייך אל עדשת המצלמה אני שומע קול מקצה המסדרון. קצין הביטחון פוסע לעברי במהירות. "למה אתה מצלם את החדרים?" הוא תובע לדעת.
אני מתחיל לגמגם את התירוץ שנתתי למנהל המלון, על עברי ברשת "מובנפיק". הקצין לא מתרשם. הוא תובע לדעת את שמי. אני שוקל לשקר, אבל נזכר שבתיקי נמצא הדרכון - והשקר יתברר במהירות. אני נותן לו את שמי, יורד למטה ומתיישב לצד קנקן התה. בזמן שאני מבקש חשבון מהמלצרית, אני שומע את קצין הביטחון עולה במכשיר הקשר עם גורם אחר. "הוא הסתובב בחדרים וצילם פה. אין לי מושג מי זה", הוא אומר באנגלית.
תוך שניות אני אורז את תיקי ופונה לצאת מהמלון. אם הייתי סוכן מוסד, זה הרגע שבו הייתי "נשרף". ביציאה מהמלון אני מרפרף "ת'נק יו" בריטי מנומס וחולף על פניהם של שלושה עובדי ביטחון, בהם קצין הביטחון הראשי. בזווית העין אני קולט את מסך הטלוויזיה הגדול, בו רואים את מאות המצלמות המותקנות במלון.
משב של רוח מדברית מהבילה מקדם את פניי ביציאה. אני פוסע במהירות – ואז שומע קול מאחוריי. קצין הביטחון עוקב אחריי. הוא שואל שוב לפשר מעשיי ותובע לדעת את שמי. אני עובר ממגננה למתקפה: "עזוב אותי במנוחה", אני נוזף בו, ומאיץ את צעדיי.
במונית, בכביש המהיר על שם שייח זאיד, הוא האיילון של דובאי, הנהג ואני שועטים קדימה. "אני מאחר לפגישה. שים גז, אתן לך טיפ שמן", אני אומר לו. רוב הדרך נוסע אחרינו רכב טויוטה בצבע בז'. אני לא יודע אם הוא קשור למלון או לא, אבל אני מזיע, למרות שהמזגן במונית פועל בעוצמה. רק כשאני מגיע למלון שלי, רווח לי: אף רכב לא נמצא מאחורינו. אני עולה לחדרי ונועל את הדלת בשרשרת שקבועה בה. בדיוק כמו שעשו המחסלים בחדר של מבחוח.
