השבוע נעצר יוסף פליישמן, אדם חרדי עם מוגבלות נפשית. הוא נשלף ממיטתו בלילה, נלקח לחקירה, ולאחר שהתברר שהוא חף מכל פשע, נשלח לדרכו ממגרש הרוסים. אף אחד לא חשב להחזירו לביתו. הוא נמצא לאחר יום כשהוא סובל מהיפותרמיה בהרי ירושלים. אפשר להסתכל על זה כמקרה בודד שצריך לחקור אותו, אבל זו תהיה טעות גדולה: מדובר במגמה, בגישה רשלנית של המשטרה כלפי אנשים עם מוגבלות.
אני מפחד מאוד על הבת שלי וחבריה: מה יקרה במפגש שלהם עם שוטרים? מה יהיה אם לא יבינו את הסיטואציה? האם זה יידרדר לאלימות?
לפני כמה חודשים נהרג איאד אלחאלק, בן 34 על הרצף האוטיסטי, מירי של שוטרים במזרח ירושלים. המחשבות עליו לא מרפות ממני. מה הרגיש ברגעיו האחרונים? מה חשב? האם הבין מה קורה? ומה עובר על המשפחה שלו, שהשקיעה בו וגידלה אותו, שלחה אותו באותו בוקר למקום העסקה מוגן, ולא זכתה לראותו יותר?
בחודשים האחרונים אירעו לפחות חמישה מקרים שבהם נקלעו אנשים עם מוגבלות לעימות עם שוטרים או אנשי ביטחון. שלושה מהמקרים הסתיימו במוות. הראשון הוא אלחלאק. השני - מוסטפא יונס - היה עם אפילפסיה ועבר בדיקה פסיכיאטרית בשיבא, ונהרג לאחר ששלף סכין לעבר מאבטחים ביציאה מבית החולים. השלישי – שיראל חבורה - שהייתה לו מוגבלות נפשית, השתולל ברחוב בראש העין, שלף סכין, פצע שוטר – ונורה למוות.
אני רואה כאן מגמה מדאיגה, שמעידה על כך שהמשטרה לא באמת מבינה ולא באמת מתעניינת בהתנהגויות שונות של אנשים עם צרכים מיוחדים.
משפחת אלחלאק ברקע ההחלטה לשקול להעמיד לדין את היורה
(צילום: גיל יוחנן)
15% מאזרחי ישראל בני 20 ומעלה (בערך 815 אלף איש) הם עם מוגבלות תפקודית חמורה. בנוסף, 235 אלף ילדים לומדים בחינוך המיוחד. אם נרחיב את המעגל גם למשפחות המיוחדות, אלה שיש בהן בן או בת משפחה עם מוגבלות, נגיע למספרים עצומים.
המשפחות הללו מודאגות. יש להן בן או בת משפחה שמתנהגים בצורה שונה, מוזרה, לא מקובלת. לעיתים אלה הפרעות התנהגות שכוללות טווח רחב של תבניות התנהגותיות חוזרות, אנטי-חברתיות, תוקפניות ומרדניות, שיש בהן הפרה של הזכויות הבסיסיות של אחרים או של נורמות וחוקים חברתיים תואמי גיל. לפעמים יש להם קושי בהדדיות חברתית ורגשית ומוגבלות ביכולת לפתח קשרים חברתיים. אלה יכולות להיות תנועות חזרתיות, קיבעון התנהגותי והיצמדות לרוטינות.
ולעיתים מוגבלות נפשית יכולה לבוא לידי ביטוי במחשבות, בלחץ ובהצפה רגשית, שפוגעים ביחסים חברתיים, בכישורי טיפול עצמי ובשיפוט המציאות. זו מוגבלות שכוללת מצבים כמו דיכאון, חרדות, פוסט-טראומה, סכיזופרניה של גיל הילדות והנעורים והפרעות אכילה. לפעמים אנשים פשוט לא שומעים - חירשים, לפעמים יש שלא מבינים סיטואציות חברתיות.
מפגש של אנשים כאלה עם שוטר הוא בעל פוטנציאל נפיצות גבוה מאוד. שני הצדדים לא מפרשים נכון את ההתנהגות של השני, וזה יכול להביא לעימות, לאלימות, להתנגדות וכמו שאנחנו רואים – גם למוות. ולאחר רצף המקרים הללו, המון הורים לילדים עם צרכים מיוחדים פשוט מפחדים לשלוח אותם לבד לרחוב או לבית הספר.
אז יש את הפתרון הכי פשוט: תמנע מהילד שלך את המפגש עם השוטר. תהיה איתו כל הזמן, או תדאג שיהיה ברור שהוא עם צרכים מיוחדים. המתוחכמים במיוחד מציעים "לסמן" את הילדים הללו, כך השוטרים יידעו שהם עם צרכים מיוחדים ויימנע עימות פוטנציאלי. אבל מעבר לאקט המשפיל, המבזה והמתייג, המשמעות היא העברת האחריות לאנשים עם מוגבלות ולמשפחותיהם.
הפתרון האמיתי הוא – כמו תמיד במקרים של מגמה – פתרון מערכתי, של מדיניות. משטרת ישראל חייבת להבין של-15% מהאזרחים שהיא חייבת להגן עליהם יש מוגבלות. הם שונים. הם מתנהגים שונה, מדברים שונה, שומעים ורואים שונה (או בכלל לא), חלקם לא מדברים והאחרים לא מבינים.
שוטרי ישראל חייבים לקבל הדרכה מקיפה, יסודית, במסגרת ההכשרה שלהם, על מה הם צרכים מיוחדים. איך לזהות את הצרכים המיוחדים, איך להתמודד איתם, איך להימנע מעימות איתם, איך להכיל התפרצויות ולהבין שלא כל מי שמאיים – באמת מתכוון לבצע.
הם חייבים ללמוד להבין שאם מישהו לא עוצר כששוטר מורה לו לעצור, אולי הוא פשוט לא שומע אותו כי הוא חירש. אם מישהו בורח מהשוטר, אולי הוא עם מוגבלות שכלית ונבהל. ואם הוא לא עונה לשוטר, אולי הוא פשוט לא מבין אותו או לא יודע לדבר.
המשטרה חייבת להבין את מי שיש לו צרכים מיוחדים. היא צריכה לדבר איתנו, ההורים המיוחדים, ולהכניס לתוכנית ההדרכה שלה את נושא הצרכים המיוחדים. רק ככה נעצור את המגמה המסוכנת הזו.
אורן הלמן הוא אב לילדה בחינוך המיוחד ומייסד דף הפייסבוק והלינקדין - "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה
