בספטמבר 2015 שיגר רון חולדאי מכתב לחברי מרכז מפלגת העבודה ובו דרש לקבוע מועד לבחירת היו"ר. הוא הביע עמדה לגבי שיטת הפריימריז והתנגד להחלפת שם המפלגה ל"המחנה הציוני" בטענה שלשם המקורי "יש משמעות ערכית". הוא הציג גם עמדה אידיאולוגית ברורה: "הצורך הדחוף והמיידי של ישראל הוא להתניע את התהליך המדיני ולהביא לידי היפרדות מהפלסטינים".
שנתיים חלפו וב-2017, לפי פרסומים זרים שכיום הוא מכחיש, שקל חולדאי להתמודד על ראשות העבודה, אבל לא עשה זאת לבסוף. אולי לא היה בטוח שיזכה לתמיכה גורפת.
היה לו לכאורה את כל הארסנל התדמיתי הנדרש כדי לזכות בתפקיד: ראש עירייה מצליח במשך שנים רבות, איש חינוך עם קבלות כמנהל גימנסיה הרצליה ועבר ביטחוני כטייס קרב בדרגת תת-אלוף. הבעיה של חולדאי הייתה שהוא לא התאים למודל של מועמד לראשות הממשלה שעליו המליצו האסטרטגים של השמאל. בתוכנת המחשב שלהם, ככאלה שעדיין האמינו באותם ימים שאפשר לנגוס בקולות הימין, השאלה הראשונה הייתה: מי מסוגל לנצח את בנימין נתניהו? הרושם היה שחולדאי עלול להפוך טרף קל לראש הממשלה.
מאז בחירות 1999 והאינתיפאדה השנייה שבאה אחריהן לא העז אף אחד מהמנהיגים של מפלגת העבודה, על גלגוליה השונים, להזכיר את הצירוף "שלום עם הפלסטינים" כאשר התמודד מול נתניהו. האחרון היה מגלגל אותם בזפת ונוצות בכיכר העיר לו עשו כך.
אבל חולדאי דווקא הביע עמדות שמאל ברורות, ויותר מזה - יישם אותן. מאז 1998 הוא מנהיג עיר ליברלית וחילונית שלא נכנעת לכפייה דתית, פועלת למימוש זכויות להט"ב ומאפשרת חופש הבעה במוסדות התרבות שלה ובמערכת החינוך הכפופה לה.
כל זאת לא מנע מעסקני העבודה לפכור את ידיהם בייאוש: האם השמאלני האשכנזי הזה מצפון תל אביב יצליח להשיג קולות של מזרחים, שומרי מסורת וימנים, המאפיינים חלק גדול מבוחרי הליכוד?
מה השתנה כעת שחולדאי החליט לקפוץ למים הפוליטיים? נראה שגדעון סער הוא זה שמוציא את "מפלגות-העבודה-למיניהן" מהארון שבו התחבאו שנים רבות ("הישראלים" של חולדאי זה שם גנרי לתנועה הזו כפי שהייתה "ישראל אחת" ב-1999). סער הפך כעת לבוגד הרשמי של הבית בבלפור, מאחר שאויביו של נתניהו לא נמדדים לפי מידת מסוכנותם למדינה, אלא לפי מסוכנותם למשפחה. לחולדאי ודומיו מדובר בחדשות לא רעות: נתניהו הוא קמפיינר ממוקד שיעסוק מעתה רק בסער ובנפתלי בנט שגוזלים ממנו את המנדטים בסקרים.
המסר של חולדאי יהיה פשוט: סער ובנט מנצלים את סדר היום האזרחי כדי להשיג קולות, ואחרי הבחירות נתניהו יישאר בתפקידו כשהוא מחושק בידי אנשי ארץ ישראל השלמה
סער גם שינה את תורת היחסות במערכת הפוליטית שלנו. המרכז זז כעת ימינה, מה שגורם לכך שהשמאל זז למרכז. מפלגות השמאל-מרכז השונות יתפסו מקום טוב באמצע.
וממילא, נתניהו יעסוק בבחירות האלה יותר ביכולות הניהול שלו ופחות במחלוקות האידיאולוגיות. בבחינת יותר ארץ ישראל הבריאה ופחות ארץ ישראל השלמה. חרף כשלונו בטיפול במגיפה בשל חששו מהמגזר החרדי, נתניהו מנסה להציג תמונת ניצחון של הבאת החיסונים לארץ. הכלכלה אמנם נהרסה, אבל רק נתניהו, לטענתו לפחות, יצליח לשקם אותה לאחר מכן.
מי בשמאל מסוגל כיום להתמודד עם סדר היום החדש הזה? יאיר לפיד עדיין גורר עימו את נזקי תפקודו כשר האוצר. זוהי תקרת הזכוכית שלא מאפשרת לו להיתפש כמועמד ריאלי לראשות הממשלה.
נאום הכניסה לפוליטיקה הארצית של רון חולדאי
(צילום: פוינט 2 פוינט)
וכאן היתרון של חולדאי, שיחד עם אבי ניסנקורן מעניק ל"ישראלים" הנהגה עם ניסיון ניהולי שמסוגלת להיכנס מיידית להתמודד עם המשבר הכלכלי המצפה למדינה לאחר המיגור הצפוי של המגפה. חולדאי, לפי הצלחותיו כראש עיר, הוא מנהל טוב. הוא בוודאי מנהל טוב יותר מסער ובנט, שאין להם שום קבלות בתחום.
רון חולדאי הוא כיום היחיד שיכול להתמודד עם זליגת הקולות של מחנה השמאל והמרכז לסוסים הטרויאניים שהושתלו בתוכו. הוא לא דמות סוחפת, ו-9-8 המנדטים ש"הישראלים" מקבלת כיום בסקרים לא נשמעים כתרועת החצוצרות של חיל הישע. אבל חולדאי וניסנקורן הם שני בולדוזרים מנוסים של מערכות בחירות שיכולים להיאבק, ודאי טוב מאחרים, על פוטנציאל של 24 מנדטים שהיו למחנה הציוני (העבודה עם ציפי לבני) בבחירות 2015. לצורך זה הם צריכים לשכנע את הבוחרים האלה, שחנו בכחול לבן, לחזור לבסיס האם שלהם.
המסר שלהם יהיה פשוט: סער ובנט מנצלים את סדר היום האזרחי כדי להשיג את קולותיהם, ויפנו אותם לאחר הבחירות לסדר יום אידיאולוגי. בסופו של התהליך הזה נתניהו יישאר בתפקידו כשהוא מחושק בידי אנשי ארץ ישראל השלמה.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
