נשים רבות החיות בשבי האלימות בבתיהן חוות תחושות אשמה, הלקאה וכעס על עצמן. זה קורה בין השאר מפני שהגבר נוהג כלפיהן ב"גזלייטינג" (אני קוראת לגזלייטינג "החשכה"). כלומר, הוא מאשים את האישה בכל דבר, גם אם אין לו קשר אליה. הוא יכול לשבור צלחת ולצעוק: "תראי מה את גורמת לי לעשות". הוא לעולם לא יהיה שבע רצון ממנה, לא משנה כיצד היא תנהג. אם היא עובדת - היא מזניחה את הילדים והבית. אם היא לא עובדת - היא בטלנית שלא מכניסה כסף הביתה. ההחשכה מביאה את האישה להאשים את עצמה, לפקפק בעצמה וביכולותיה, ביטחונה העצמי יורד. היא נחלשת. לבן הזוג האלים יש אינטרס, לעיתים לא מודע, להחליש אותה. כי כשהיא חלשה הוא יכול לשלוט בה. והוא מכור לשליטה בה.
מצד שני היא כועסת על עצמה שבחרה בבן זוג שמשפיל אותה ושהביאה לעולם ילדים עם אדם גס ואלים כלפיה. הכעס העצמי, הבושה והפחד גורמים לה לשתוק. לפעמים גם אגו מעורב בעניין. "אני אפתור את זה לבד", היא אומרת. לפעמים המוסר שלה נוזף בה: "אל תשתפי. זה בין בני זוג. זה לשון הרע עליו".
כשהיא חוצה את מחסום הבושה, הכעס העצמי, האגו והמוסר, והיא מחליטה לשתף - הוא מאיים עליה. אם היא תספר, או תעזוב אותו, הוא יעשה מעשה אלים ונורא. אולי כלפי עצמו, אולי כלפי ילדיהם ואולי כלפיה. והיא כבר מכירה היטב את עוצמות הזעם שלו.
היא שוקעת בחיים של הישרדות ותחזוקת הבית כדי שלא יהיה פיצוץ. יום-יום היא דרוכה, הולכת בשדה מוקשים, על קצות האצבעות, בתוך ביתה שלה.
וזה מתיש. היא מותשת, עייפה ומתרחקת מאוהביה ומעמודי התווך בדמות המשפחה והחברות. היא מבודדת והיא רק איתו. והיא שוהה הרבה מאוד בתוך הבית, מגיפה את התריסים.
יש לי חלום שהתחדד על רקע המקרה המזוויע של שירה איסקוב במצפה רמון: שהנשים בשבי האלימות ושהמשפחות נפגעות העבירה של הנשים שנרצחו - שכולם יצאו מהארון, שייחשפו בפניהם ובשמותיהם, בסיפורים האישיים והמדממים. הוא האלים והוא צריך להתבייש ולא אנחנו. הוא האלים שצריך לפחד, ולא אנחנו. הוא, זה שמעולם לא התנצל, הוא שצריך לבקש סליחה.
אני חולמת שכולנו יחד נאחוז ידיים, נגיע לשפת המים ונעשה "תשליך". נשליך מכיסי הנפש את כל רגשות האשמה כלפי עצמנו, את הפחדים ואת הבושה.
אחותי מיכל סלה ז"ל נרצחה בביתה באכזריות בימים הנוראים שבין ראש השנה ליום כיפור. השבעה הייתה רק יומיים וחצי והסתיימה בכניסת יום כיפור. כמו אבחת סכין שחתכה את האבל הפומבי, הציבורי. עם מותה כבה אורה ונדלקו אורות ברבבות לבבות. יהי זכרה מהפכה: ד' תשרי תש"פ, 3 באוקטובר 2019.
- לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, היא יו"ר פורום מיכל סלה (ע"ר) להצלת חיים ולמניעת אלימות כלפי נשים. לתמיכה: Michalsela.org.il
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
