שלבי האבל על פי מודל האסונות הישראלי הם חמישה: זעזוע, צער, זעם, חיפוש אשמים, הורדה מסדר היום. היה נורא ואיום ולכן לא יהיה כלום. במהלך סוף השבוע בעקבות האסון במירון עברנו בדהרה את ארבעת השלבים הראשונים. השלב החמישי בדרך.
אני מציע לקוראים להתייחס בספקנות לכל האמירות היפות על "טלטלה", "רעידת אדמה" ו"חשבון נפש". טלטלה לא תהיה, לא בדרג הפוליטי ולא בהנהגה החרדית. בוודאי לא חשבון נפש. הפוליטיקאים ידעו תמיד להפריד בין לקיחת קרדיט ללקיחת אחריות. זאת לא המצאה של ימי נתניהו: כאשר גולדה מאיר נדרשה להסביר איך מתחת לאפה צמח מחדל יום הכיפורים היא התכווצה לממדים של אישה קטנה, מוקפת בגנרלים שיודעים הכל. נתניהו תרם למודל טוויסט משלו: הוא לעולם יהיה ראשון ואחרון - הראשון שזיהה והאחרון שנשא באחריות.
איש לא צריך להיות מופתע ממסלול ה-VIP שעבר האירוע במירון בכל הדרגים, מאחרון הפקידים במשרד הדתות ועד לצמרת המשטרה ולשר לביטחון פנים. ההנחה הנסתרת בכל דיון על אירוע כזה היא שמה שהיה הוא שיהיה: אם לא קרה אסון בכל ההילולות הקודמות - למה שיקרה עכשיו? ליתר ביטחון, הממונים מתחמקים מלחתום על האישור הנדרש. אנחנו נעצום עיניים, הם אומרים למעשה, אבל את החתימה שלנו לא תקבלו: אנחנו לא אחראים. יש בארץ שוק אפור ענק של אולמות אירועים, חריגות בנייה, ועידות וכנסים ללא אישורים. מירון הוא רק דוגמה.
לא הפתיע אותי שהשר אמיר אוחנה דחף לאשר את האירוע, ללא הגבלות, וגם פרסם את דעתו ברבים. הוא פעל על פי התורה השלטת בבלפור – תן לפוליטיקאים החרדים כל מה שיבקשו, ואחר כך תן עוד קצת. הפתיע אותי שאף שידע מה עלול לקרות הוא התייצב בשורה הראשונה בטריבונה, מול המצלמות. מבחור פיקח כמוהו מותר היה לצפות למידה של זהירות.
במירון צריך לעשות סדר, לזרוק משם את העמותות וההקדשים, המאכערים והפוליטיקאים, להרחיב את מסלולי הכניסות והיציאות ולהפוך את המקום לאתר תיירות מכובד. ממשלה נורמלית יכולה לעשות זאת, אם תהיה כזאת
מכיוון שהוא התייצב, התייצבו גם קציני המשטרה, ובראשם המפכ"ל. קציני משטרה אוהבים לשבת ביציע המכובדים, להתערבב. ולא נמצא היועץ החכם שיאמר להם: חברים, מוטב לכם להצטלם בחמ"ל, קרוב לשוטרים.
100 אלף חרדים הגיעו ביום חמישי בערב למירון. בשנים רגילות מגיעים לשם 300 מאות אלף - נשים, גברים וטף. הם נשאבים אל הדוחק, אל חום היום וקור הלילה. מירון הוא הוודסטוק שלהם – לא פעם בדור, פעם בשנה. והוא לא הוודסטוק היחיד: יש אומן, שהפכה בשנים האחרונות להילולת חובה, ועוד עשרות מקומות לבלות בהם, מיער עמוקה עד נתיבות.
כל דת וחגיגותיה, כל דת ומקומותיה הקדושים. השאלה שצריכה להעסיק אותנו היא היקף האחריות של המדינה. האסון במירון הוכיח שכאשר רוקדים על שתי החתונות - גם מצפצפים על דרישות המדינה וגם מצפים שהמדינה תיקח אחריות ותספק ביטחון - יש לכך מחיר נורא. את חשבון הנפש צריכה לעשות מפלגת השלטון: ההתבטלות של ראשיה בפני התכתיבים של עסקני המגזר יצרה וביססה את גוש הימין, הישג פוליטי נאה, אבל המחיר שמשולם בתמורה בלתי נסבל. במירון, כמו בקורונה, חרדים הם ששילמו את המחיר. הם מתו על קידוש הגוש.
במירון צריך לעשות סדר, לזרוק משם את העמותות וההקדשים, המאכערים והפוליטיקאים, להרחיב את מסלולי הכניסות והיציאות, לקבוע צוות ניהול ופק"ל לאירוע ולהפוך את המקום לאתר תיירות מכובד. ממשלה נורמלית יכולה לעשות זאת, אם תהיה כאן ממשלה נורמלית. המגזר ימחה, ואחר כך יברך על המוגמר. בבעיות העומק איש לא יעז לגעת, גם לא ועדת החקירה שלא תקום.
ועידת ידיעות אחרונות ו - ynet בנייני האומה ירושלים 2021צילום: אלכס קולומויסקיהאסון התרחש במתחם של "תולדות אהרן", אחת החצרות הקיצוניות ביותר ביחסה למדינה. בירושלים מכנים את החסידים "רב אהרל'ך" או "פיז'מות", בגלל החלוק הלבן שהגברים נוהגים ללבוש. לפני כמה שנים לקח אותי חבר חרדי לטיש ליל שבת בישיבת תולדות אהרן. ראינו איך הפועלים הרומנים, גויים של שבת, הופכים במהירות את אולם הישיבות לחדר אוכל, ראינו את מקורבי האדמו"ר מסיבים סביב השולחן המרכזי ואת חסידיו יושבים שורה מעל שורה משני הצדדים, ומחכים בפיות פעורים לפיסות החלה שהאדמו"ר זורק לחסידיו.
יום האבל הלאומי שעליו הכריזה הממשלה לא היה שלהם: הם לא מכבדים את חגי המדינה וימי האבל שלה. המדינה לא צריכה לכפות ימי אבל; היא צריכה לדאוג לחיים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 10:14, 03.05.21
