אמירתו של תא"ל (מיל') אמיר השכל, מהמוכרים שבמוחים נגד ראש הממשלה, כלפי שוטרת יוצאת אתיופיה ("אני הבאתי את ההורים שלך לארץ"), הצטרפה לשרשרת ארוכה של התבטאויות מקוממות - ישירות ועקיפות - המגיעות בדרך כלל מקרב המחנה המכונה בסוציולוגיה "אחוסלי" (ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים ולאומיים). היא מצביעה על תחושת אדוני הארץ הרווחת במחנה ומצדיקה כביכול את תביעתו לקביעת סדרי החיים והשלטון, בבחינת "תחזירו לנו כבר את המדינה".
הסגנון אינו חדש. כך התבטאו אנשי הפלמ"ח שחשו כי הם "נושאים את עמם עלי שכם" כלפי המעפילים שורדי השואה, שאותם כינו בזלזול "גח"ליצים". כך תמהו ותמהים רבים מקרב מחנה זה על יהודי ארצות האסלאם שסירבו ומסרבים להצביע למפלגה "הנכונה", אף שהיא זאת שהעלתה אותם בשנות ה-50, ורק לאחרונה טען ח"כ יאיר גולן שללא הצעירים החילונים הליברלים אין שום תקומה לכלכלת ישראל.
בשנים האחרונות מתעוררת תגובת נגד. באגפים גדלים והולכים של החברה הישראלית נוצרה דה-לגיטימציה לתנועת העבודה ההיסטורית ומפעליה. הדימוי של ראשיה ומייסדיה הפך גזעני, מושחת ומתנשא, וסמליה ומנהיגיה מושמצים ומוקעים.
אלא שכל היודע דבר אחד או שניים על ההיסטוריה של המפעל הציוני ומדינת ישראל, מבין היטב כי לטנגו צריכים שניים. אכן, מסיבות היסטוריות ותרבותיות רוב האבות המייסדים של מדינת ישראל הגיעו מקרב המחנה האחוסלי. ואכן, פועלם ומסירותם ראויים גם היום לשבח, לצד ביקורת על טעויות שנעשו - רובן בשוגג ומיעוטן בזדון, מסיבות פוליטיות או בשל תפיסות תרבותיות שעבר זמנן.
עם זאת, אנשי תנועת העבודה מעולם לא פעלו בחלל ריק. מפעל ההעפלה לא היה מתקיים ללא מסירות הנפש, היוזמה והאומץ של ניצולי השואה, גברים נשים וטף שחצו הרים וימים בדרכם לארץ המובטחת; מפעל העלייה הגדול של שנות ה-50 התבסס על אומץ ליבם של מעפילי "אגוז" ממרוקו, חברי המחתרת הציונית בעיראק ושיירות העולים מתימן ששילמו מחיר איום בדרכם למחנה העלייה בעדן.
תנועת העבודה ההיסטורית, שממשיכיה עונים להגדרה הלא-מדויקת "האליטות הוותיקות", השקיעה מאמצים רבים בכינון הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי
קל וחומר נכונים הדברים כלפי מבצעי העלייה מאתיופיה. בעליית יהודים אלה יש זכות לאמיר השכל ולחבריו לחיל האוויר ולשייטת 13, אך לא פחות גם לנספים בדרכי סודן ולאסירי ציון באדיס אבבה.
ההתבטאות של אמיר השכל כלפי השוטרת
תנועת העבודה ההיסטורית (שממשיכיה עונים להגדרה הלא-מדויקת "האליטות הוותיקות") השקיעה מאמצים רבים בכינון הזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי. במשך עשרות שנים הם הצליחו להשכיח את מסירותם של חלוצי בית שאן, שלא נפלה מזו של מתיישבי ניר דוד, ואת העובדה לצד לוחמי הפלמ"ח "יפי הבלורית והתואר", לחמו ונפלו בתש"ח ובשאר מלחמות ישראל גם בני השכונות בדרום תל אביב, לוחמי אצ"ל, יוצאי הכפרים הדרוזים, בני הציונות הדתית ואפילו בני ישיבות חרדים.
העבר שייך לכולם. לכל אחד משבטי ישראל יש את התרומה והמסירות שלו לבניין הנפלא שנקרא מדינת ישראל. היא לא רשומה בטאבו על שמו של אף אחד מהמחנות. תחושות הבעלות והמרמור על חילופי שלטון ועמדות כוח, כשברקע עבר מדומיין, מזיקות לצורך לתאר את סיפור תקומת ישראל. וכאז כן היום: בשוחות הלוחמים, במגדלי ההייטק, בשדות היישובים ובארגוני החסד והעזרה ההדדית שהחברה הישראלית השתבחה בהם - נמצאים כולם.
תחושת ההבנה של היחד בעבר עשויה לסייע להעצמת היחד בהווה. יחד שמשמעותו היא רצון להיטיב, לשפר ולתרום, ובהחלט גם לבקר ולהתריע, אך מתוך תחושת שותפות ואחריות, ללא התנשאות וללא איום בשבירת כלים.
- ד"ר יוסי לונדין הוא מרכז החוג להיסטוריה במכללת אורות ישראל רחובות וישיבת דרכי נעם
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
