המחאה תקועה ומערכת ההפגנות נגד בנימין נתניהו נכנסה לאיזון שלכאורה נוח לשני הצדדים. מצד אחד, באופן פורמלי, ראש הממשלה והמשטרה מאפשרים למתוח את גבולות המחאה ומצטיירים כדמוקרטים. מצד שני נתניהו וסביבתו מהנדסים את התודעה ומציירים את המפגינים כאנרכיסטים, שמאלנים קיצוניים ואף בוגדים. הם משפיעים על התקשורת שמפחיתה באופן עקבי את מספר המשתתפים ומסתמכת על הערכות המשטרה, שיש לה אינטרס לא קטן באומדן הזה. למשל, לפי חלוקת הצמידים של מארגני ההפגנה בשבת בבלפור נכחו בה לפחות 35 אלף איש. אבל המשטרה העריכה את המספר ב-15 אלף, כמו בשבוע הקודם, וכך התקבע המספר גם בעיני התקשורת.
המשטרה, שחיפשה דרך להתמודד עם אתגר המחאה, מצאה בסוף את האיזון המתאים לה ואף הגנה על המפגינים בבג"ץ שהגישו דיירי הרחוב נגדם בגלל הרעש. נתניהו, הימין וגם המשטרה גיבשו בכך מצב נוח שמבחינתם יכול להימשך לעד, כל עוד חוקי המשחק נשמרים. לפחות ברמת התפיסה הציבורית, מדובר בקיפאון.
המפגינים אמנם גם מתפרסים בכ-200 גשרים, וזהו במחזה מרהיב שלא נראה בישראל, אבל האירועים הללו נדמים לקרנבל ססגוני ללא מנהיגות והכוונה. הריטואל הזה חוזר על עצמו כמה שבועות, בלי עלייה משמעותית במשתתפים וללא התפתחות לשום כיוון. המארגנים שמחים ומתגאים באי-הסדר המופתי, וגם ראש הממשלה מרוצה. בשורה התחתונה: הסקרים היציבים ממשיכים לנבא ניצחון לימין ולנתניהו.
מדובר ברגע מכריע שבו המפגינים חייבים להמציא את עצמם מחדש. אפשרות אחת, שכרגע לא נראית סבירה, היא לגדול באופן אקספוננציאלי למאות אלפים שיציפו את הכיכרות והגשרים ובהתמדה ידרשו את סילוקו של נתניהו. מעבר לכך, ובניגוד לאופי האקלקטי והאנארכי של ההפגנות עד כה, המפגינים חייבים הנהגה מכוונת וגם מצע ברור ומאחד.
שילוב של שני הצעדים הללו יהווה הפגנת כוח שעשויה להתסיס את הליכוד, שינוע להחלפת המנהיג כדי להציל את עצמו. לא חסרים שם אנשים שמחכים לרגע כזה וישמחו להוביל את המפלגה.
ועדיין על המפגינים להנמיך ציפיות. גם אם יצליחו בניסיון שלהם, הביביזם יישאר. אולי מוחלש, אבל יישאר. נתניהו לא מוביל קו ימני פוליטי מזדמן, אלא נשען על עיצוב תודעה ימנית שנמשך בהצלחה שנים רבות. לפחות מאז האינתיפאדה השנייה. רוב הציבור היהודי הפנים את הנחות היסוד של הימין והן מהוות עבורו מצפן.
ההפגנה בבלפור במוצאי שבת
(צילום: אלי מנדלבאום)
לכן, יש להניח שמנהיג חדש של הימין, גם אם לא יהיה מעורב בפלילים, ימשיך את הקו המדיני-חברתי-כלכלי של נתניהו, ובראשו המשך הכיבוש, ביסוס ההתנחלויות, הימנעות ממו"מ לפתרון הסכסוךוגישה חשדנית לדמוקרטיה.
מה עושים? אפשרות אחת היא להתארגן מחדש באופן פוליטי אחרי טראומת גנץ. צריך לבנות נרטיב חדש שידבר לחלק גדול של הציבור, כולל מאוכזבי הליכוד, כזה שיכבד את הזהות היהודית ובעיקר יציע פתרונות לבעיות הבוערות ובראשן מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי.
כמובן שהתארגנות כזאת חייבת לספק גם פתרון לחשש הביטחוני הכרוני הנתפס כקיומי. זהו תחום שבו נתניהו מצליח להבנות תודעת מציאות שבעקבותיה רבים הולכים שבי אחריו.
חייב להיווצר שיתוף פעולה יהודי-ערבי, שבלעדיו אין שום סיכוי להחלפת השלטון. לכן, יכול להיות שהאופוזציה צריכה להתארגן לפחות בשני מעגלים: מרכז עם ימין רך, שמאל עם הרשימה המשותפת. ללא תוכנית מובנית, תנועת המחאה הזאת תישאר תקועה עוד שנים רבות.
- דניאל בר-טל הוא פרופסור אמריטוס לפסיכולוגיה פוליטית. ספרו "אזור נוחות של חברה בסכסוך" יראה אור בקרוב בהוצאת סטימצקי
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
