בקורסים שאני מלמדת אני נוהגת להעמיק עם הסטודנטים בשאלה מה המעמד המשפטי של רצועת עזה? משפטני העתיד מתקשים להפריד בין המשפטי לרגשי. מדובר בשאלה מכשילה ולא הוגנת, כי לעזה מעולם לא נקבע מעמד משפטי מוכר מאז חמאס השתלט עליה. בהסכמי אוסלו היא מוגדרת כחלק מהרשות הפלסטינית אבל כבר שנים רבות עומדת בפני עצמה. משכך, הנטייה הטבעית היא להטיל את האחריות על ישראל. התוצאה: תקיפה בלתי פוסקת של אזרחי ישראל, ומהצד השני יותר משני מיליון תושבים יתומים מכל גורם שיכול או רוצה בטובתם.
החל מ-2005 ישראל אינה נוכחת פיזית בעזה. מאז, מעמד השטח לא הוסדר. כך, במשך שנים רבות מתנהלת ישראל בוואקום אסטרטגי כאשר עזה נתפסת בעיני רוב הקהילה הבינלאומית כחלק מהרשות הפלסטינית ונשלטת על ידי ישראל כאשר המציאות מוכיחה שהיא ישות ריבונית בפני עצמה. ישות ריבונית שמנהלת סכסוך מזוין מתמשך עם ישראל תוך כדי תקיפה בלתי פוסקת של שטחה ופגיעה באזרחיה.
טענות ההגנה המרכזיות של ישראל נשענות ראשית על הזכות להגנה עצמית. מגילת האו"ם אוסרת על השימוש של מדינה ריבונית בהפעלת כוח כנגד מדינת אויב. היא גם מעגנת את הזכות הברורה של מדינה ריבונית להגן על אזרחיה מפני כל מעשה תוקפנות של מדינת אויב כחלק מזכותה להגנה עצמית. טענה נוספת של ישראל היא כי המצור אינו כיבוש. למדינת ישראל אין שליטה אפקטיבית על האוכלוסייה המקומית בעזה. המצור שישראל מטילה על הרצועה לא נועד לספק לצבא הישראלי שליטה ברחוב העזתי אלא נועד למנוע זליגה של אמצעי לחימה וטרור לשטח הרצועה ולהגן על ישראל מפני התוקפנות של חמאס.
מאז השתלט חמאס על הרצועה היא עומדת בזכות עצמה. יש לה ריבון שנבחר, בעל אסטרטגיה ומדיניות. על הקהילה הבינלאומית להכיר בכך
בימים האחרונים אני משוחחת עם דיפלומטים זרים המשרתים בישראל. לצערם, הם נאלצו, ככולנו, לרוץ עם ילדיהם הקטנים לעברו של המרחב המוגן. כל שיחה מתחילה בא-סימטריה של העימות בין ישראל לחמאס. כאשר אני מפנה אליהם את השאלה אם הם יכולים לדמיין לעצמם ירי רקטות לעבר בתים בניו יורק, פריז או לונדון, התשובה היא ברורה. אין מדינה ריבונית במערב שהייתה מוכנה לספוג ולו עשירית מהתוקפנות והאלימות שחמאס נוקט כלפי ישראל.
עזה היא סיפור בעייתי ומורכב, דבר שגורם לרבים בעולם לשכוח כיצד הם היו דורשים ממדינתם להגיב לפגיעה דומה. למה? חלק גדול נובע ממידע לא מדויק, וחלק נובע מהיעדר הסימטריה הצבאית. וזה בדיוק מקור הכשל הבינלאומי בהבנת הסכסוך.
דנה וולףצילום: גבריאל בהרליהמאז השתלט חמאס על הרצועה היא עומדת בזכות עצמה. יש לה ריבון שנבחר, בעל אסטרטגיה ומדיניות. על הקהילה הבינלאומית להכיר בכך. כישות ריבונית חמאס, ככל שחקן אחר, בעודו תוקף ומאיים על אזרחים חפים מפשע, חייב להפנים שיותקף בחזרה, תוך שימוש מדוד ומחושב בכוח.
כתב ההגנה של ישראל הוא חד-משמעי, כי בניגוד למקרים אחרים, במקרה של עזה הטענות המשפטיות של ישראל מובהקות. לולא הכרה והבנה של מדינות העולם כולו שעזה היא שטח ריבוני שמתנהל כך כבר שנים רבות ואינו יכול לפגוע במדינת ישראל ככסות לשטח כבוש, לא יהיה פתרון לבעיה והסבבים יחזרו על עצמם. אם מישהו עדיין מנסה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עזה אינה יכולה להיות האחות החורגת בסיפור, היא חייבת להיות חלק משמעותי מפתרון הבעיה – עזה תחילה.
- ד"ר דנה וולף היא מומחית למשפט בינלאומי ומו"מ, המרכז הבינתחומי הרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
