המצב הרצוי: בחירות פעם בארבע שנים. בתום ספירת הקלפיות ברור מי ניצח. ממשלה שבאמת מושלת. 18 שרים שזה בערך שלושה שרים יותר מדי. רק משרדי ממשלה אמיתיים ובלי משרדים מופרכים (משרד הדיגיטל, ההתיישבות, חיזוק וקידום קהילתי, ירושלים ומורשת, מודיעין, משאבי מים, נושאים אסטרטגיים, הפריפריה, שוויון, שיתוף פעולה, והסליחה עם כל משרד מגוחך נוסף ששכחתי). ראש ממשלה לשתי קדנציות ומקסימום לשמונה שנים. ממשלה שפועלת לטובת האינטרס הלאומי, לטובת רוב הציבור ולא לטובת קבוצות לחץ סקטוריאליות.
המצב המצוי: בחירות רביעיות בתוך שנתיים, עם סיכוי סביר לבחירות חמישיות בתוך זמן קצר. בחירות ללא מנצח. 34 משרדים וממשלה שהחלה עם 35 שרים וראשי ממשלה (רגיל ורזרבי). שיטת הגוש שממליץ על ראש הממשלה מעניקה כוח לא פרופורציונלי למפלגות קטנות, אשר תמיכתן נדרשת כדי להגיע למספר הנכסף של 61 חברי קואליציה. השיטה הנוכחית נותנת תמריץ לראש הממשלה לפעול לעיתים בניגוד לאינטרס של רוב הציבור הישראלי, ולשלם מחירים לא הגיוניים לקבוצות לחץ שמיוצגות על ידי מפלגות קטנות. להלן שיחה לא דמיונית לשם המחשה:
"שלום, אפשר לדבר עם יענקי?".
"מדבר".
"תוכל בבקשה לבקש מסבא לקיים את הנחיות משרד הבריאות אשר הוכרזו על פי חוק?"
"נבדוק ונחזור אליך".
"תודה, תודה רבה וד"ש לסבא".
יש שיאמרו שהשינוי כרוך בקושי פוליטי רב מדי, אבל בשביל הממשלה הנוכחית שינו את חוק יסוד הממשלה. אז בשביל לתקן את החולי במערכת הפוליטית לא יתקנו? אין נושא חשוב יותר
אילו החוק היה מתוקן, כך שראש המפלגה הגדולה ביותר הוא יהיה ראש הממשלה למקסימום שמונה שנים, וממשלתו איננה זקוקה לאמון הכנסת, ואפשר להפיל את הממשלה רק ברוב מיוחס, ואם התקציב לא עובר יש לממשלה שנה שלמה להעביר אותו, ללא ספק היינו מגיעים למצב הרצוי כפי שתואר לעיל. נקודת התורפה היא שאדם אחד מקבל כוח רב מאוד.
גלעד שרוןצילום: ירון ברנראפשר בשלב ראשון ללכת בכיוון הזה אבל לא את כל הדרך: ראש הממשלה יהיה ראש המפלגה הגדולה ביותר אבל ממשלתו כן תזדקק לאמון הכנסת. הדבר יביא באופן טבעי להיווצרותן של שתי מפלגות גדולות. העובדה שראש הממשלה הנבחר אינו זקוק להמלצת גוש מפלגות כדי להתמנות, תפחית את יכולת המיקוח של המפלגות הקטנות - היא לא תעלים אותו, מפני שצריך יהיה להקים קואליציה ולהעביר חוקים, וזה טוב שהאינטרסים של קבוצות שונות באוכלוסייה יקבלו ביטוי. אבל כוח המיקוח שלהן יהיה בממדים סבירים ולא כמו המצב השורר כיום. ייתכן שזה יספיק כדי לתקן את הרעות החולות שתוארו, ואם זה לא יספיק צריך יהיה ללכת את כל הדרך - ממשלה שלא מחויבת באמון הכנסת.
יש שיאמרו שהשינוי כרוך בקושי פוליטי רב מדי, אבל הרי רק כדי להקים את הממשלה הנוכחית, שהיא כנראה הכי מצ'וקמקת שהייתה כאן אי פעם, לקחו ושינו את חוק יסוד הממשלה. אז בשביל לתקן את החולי במערכת הפוליטית, ובשביל לעשות כל כך טוב למדינה, לא יתקנו? אין נושא חשוב יותר או דחוף יותר, ומי שלא יפעל לתקן את השיטה החולה שלנו הוא לא פחות מפושע.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
