יש אנשים שחולמים להיות עשירים, לבזבז כסף בלי חשבון. לניצול השואה אלבט סגל (78) יש משאלה הרבה יותר צנועה: לשפר את חיי רעייתו האהובה נילי. אלברט נולד ברומניה, מדינה שבה היהודים נרדפו במלחמת העולם השנייה. "הנאצים לקחו את אבי לעבודות כפייה. אמי ואני הסתתרנו שנתיים במרתף. היא חלתה בדלקת ריאות ונפטרה", סיפר.
בגיל 23 עלה אלברט לישראל יחד עם אביו, ששוחרר. את נילי הכיר כשהיה צייר תפאורות בתיאטרון הבימה והיא הייתה שחקנית: "הקמנו בית ונולדו לנו ארבעה ילדים".
לפני 18 שנה הם חוו אסון נורא ששינה את חייהם - אחד מילדיהם, נכדם וכלתם נהרגו בתאונה. "זאת טרגדיה שממנה אי אפשר להבריא", מספר אלברט. בעקבות הקריסה הנפשית הגיעה גם קריסה כלכלית. הם נאלצו למכור את ביתם, נדדו בין דירות, והיום הם גרים בדירת שני חדרים בדיור מוגן של הדיור הציבורי. "העיקר שיש לנו גג מעל הראש", אומרים השניים, אבל מציינים כי היו שמחים לשפר מעט את תנאי מגוריהם.
הבעיה המרכזית היא קשיי הראייה החמורים שמהם סובלת נילי. "כשאדם לא רואה טוב הוא מדשדש בחושך. הכי כואב לנילי שהיא לא יכולה לקרוא ספרים", מספר אלברט בעצב. לדבריו, יש שני מוצרים שיכולים לשפר מאוד את מצבה, אבל כל אחד מהם עולה אלפי שקלים, שאין להם - משקפיים מיוחדים ליומיום ומכשיר מיוחד המסייע בקריאה.
"הכי כואב שאני לא יכול לעזור לנילי, היא אהבת חיי", אומר אלברט, שבעצמו סובל מפרקינסון. "אני בסך הכל רוצה שנזכה לעוד כמה שנים טובות שבהן הילדים והנכדים יראו אותנו מחייכים".
בניסיון להתמודד עם הקשיים הנפשיים, שעדיין קיימים, זוכה אלברט לטיפול פסיכולוגי מטעם מרכז ניצולי השואה. נילי זקוקה גם היא לטיפול כזה אבל אין להם את התקציב לכך. "אתה מפחד שלא יהיה לך בשביל מה לקום בבוקר. הסכנה הגרועה ביותר בגילנו היא דיכאון", מסכמת נילי.
הזוג מלווה על ידי ארגון "לתת". מי שמעוניין לתרום ולסייע להם ולניצולי שואה נוספים מוזמן להיכנס לאתר של "לתת" או להתקשר 6833*.
