הוויכוח המשפטי בנוגע לבעלות על בניינים בשכונת שייח ג'ראח במזרח ירושלים – שהיה לו חלק גדול בהסלמה שאנו חווים בתוך הקו הירוק ומחוצה לו - הוא סבוך ושנוי במחלוקת. כל צד, היהודי והערבי, טוען שהצדק איתו, וקצרה כאן היריעה מלדון בפרטים אלו. הבה נניח שהבניינים במקום אכן בבעלות יהודית מבחינה משפטית. נניח שהצדק, מבחינה משפטית יבשה, הוא עם איתמר בן-גביר וחבר מרעיו. נניח שהמנהיגות הפלסטינית מעוניינת לנצל באופן ציני את המצב כדי לחזק את האחיזה הערבית במזרח ירושלים.
הבה נניח כל זאת. האם פירוש הדבר שעל מדינת ישראל, בתמיכת בית המשפט העליון שיכריע בקרוב בסוגיה (ושתפקידו הוא אכיפת החוק, לא קביעת החוק ולא קביעת מדיניות) לפנות תושבים ערבים מבתיהם בשייח' ג'ראח? התשובה היא לא.
מבחינת הפלסטינים, וחשוב מכך, מבחינת דעת הקהל העולמית, מעשה זה יהיה בגדר קולוניאליזם אכזרי של מדינה חזקה המתעמרת בחלשים הנתונים למרותה. מדינת ישראל כבר פינתה בעבר תושבים ערבים משייח ג'ראח, אבל כיום, בעידן הרשתות החברתיות והאווירה הפרוגרסיבית בארה"ב ובאירופה, צעד כזה יזכה לגינוי חסר תקדים.
לפיכך, כמאמר הידוע, על מדינת ישראל להיות חכמה, גם אם לא צודקת כלפי בעלי בתים יהודים בשייח ג'ראח, בהנחה הכאמור-בעייתית-כשלעצמה שהם אכן הצודקים בוויכוח המשפטי. בדיוק לשם כך קיים כלי משפטי מוכר וידוע בשם הפקעה (eminent domain). כלי זה מאפשר למדינה להפקיע אדמות פרטיות כאשר טובת הציבור עומדת על הפרק.
האם אנחנו מוכנים לשלם בדמם של אזרחים ישראלים, של ילדים ושל חיילי צה"ל, רק כדי להתעקש על זכותם של כמה פעילי ימין קיצוני לממש בעלות יהודית בלב מזרח ירושלים?
כך בדיוק נעשה, למשל, כאשר נסלל כביש 6. אם המדינה מחליטה שאין ברירה, והאינטרס הציבורי דורש זאת, היא מודיעה לבעלי הקרקע (היהודי במקרה זה) שהוא יאבד את זכויותיו על הנכס ויקבל על כך פיצוי הולם. הצעה זו בנוגע לשייח ג'ראח אינה חדשה, והועלתה בעבר על ידי היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר.
חובה לטפל בסוגיית שייח' ג'ראח מבעוד מועד, עוד בטרם בית המשפט העליון יכריע בנושא. פסיקה משפטית שלפיה יש לפנות את תושביה הערבים של השכונה, שמרביתם בני-משפחות פליטים מ-1948 המתעקשים לא להתפנות ממנה בשום תנאי, עלולה לדרדר את האזור לעימות צבאי נוסף ואף חמור יותר, וזאת בטרם התאוששנו מהעימות הנוכחי. פלסטינים בירושלים, בגדה המערבית, בכל העולם – וגרוע מכל, בתוך מדינת ישראל פנימה, יכולים לפתוח במחאות ובהפגנות. וכפי שכולנו נוכחנו בשבועות האחרונים, טבעם של אירועים כאלו שהם יוצאים מכלל שליטה, ואין לדעת לאן יובילו.
האם רצוננו בעוד עימות אלים בעתיד הקרוב, אולי המיידי? אולי אף עימות שידרדר למלחמה בהיקף מלא? האם כמה בתים בשייח ג'ראח שווים זאת? האם אנחנו מוכנים לשלם בדמם של אזרחים ישראלים, של ילדים ושל חיילי צה"ל, רק כדי להתעקש על זכותם של כמה פעילי ימין קיצוני לממש בעלות יהודית בלב מזרח ירושלים? גם אם יש צידוק משפטי לכך, וזה דבר שנוי מאוד במחלוקת, האם זה שווה היגררות למלחמה, על כל המשתמע מכך? אולי אף מלחמת אזרחים בין יהודים וערבים בתוך מדינת ישראל?
הפעילים של הימין הקיצוני ודאי יתרעמו. בעיניהם צעד שכזה יהיה בגדר כניעה לערבים וויתור על זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל. אך כל אזרח ישראלי שפוי, גם אם הוא איש ימין, צריך לשאול את עצמו אם זו סיבה מספקת לצאת למלחמה, מלחמה שכל העולם, כולל גדולי תומכינו, יראו כבלתי מוצדקת.
על ממשלת ישראל, כן, גם ממשלת ימין שפויה, למהר ולפעול באמצעות חקיקה, להפקיע את הבניינים השנויים במחלוקת בשכונת שייח ג'ראח, לפצות כספית את בעלי הקרקע היהודים, ולהכריז קבל עם ועולם שמדינת ישראל איננה מעוניינת באופן עקרוני לפנות תושבים פלסטינים מבתיהם במזרח ירושלים.
אין להותיר החלטה זו לעיריית ירושלים, לוועדות תכנון, למשטרה, או אפילו לבית המשפט. כאן חייבת להיות החלטה תקיפה של ממשלת ישראל. בדעת הקהל העולמית המסר יהיה ברור: מדינת ישראל קשובה לסבלם של הפלסטינים, ואינה כוח קולוניאליסטי כובש חסר רגש.
או שניתן להתעקש על המדיניות הנוכחית, ולהתכונן כבר עתה למלחמה הבאה, שתגיע במהרה, ותהיה כנראה קשה ועקובה מדם בהרבה מהעימות הנוכחי.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 09:03, 20.05.21
