בערב ראש השנה, מאוחר בלילה, התקיימה תפילת סליחות המונית בכותל המערבי בירושלים. תקנות הריחוק החברתי של הקורונה השאירו את הרחבה מלאה פחות מאשר בכל שנה. המוני מתפללים התגודדו מחוץ לשער האשפות והתווכחו עם שוטרי מג"ב שלא נתנו להם להיכנס. קולות התפילה בנוסח ספרד הדהדו במערכת הכריזה, ומעל לכותל המואר השתרעו שמיים שחורים וצלולים של סוף חודש אלול.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
קצת הופתעתי אבל בעיקר שמחתי כשקיבלתי הזמנה להשתתף במשדר סליחות מיוחד של צופית גרנט וד"ר אבישי בן-חיים מרחבת הכותל. אני כל כך זקן, אמרתי לשניהם, שהפעם הראשונה שראיתי את הכותל הייתה לפני יותר מ-50 שנה. זה היה זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, והמראה הפתאומי של קיר האבן הענק, אחרי הליכה בין החנויות הצפופות של רחוב דוד, השאיר רושם עמוק על הילד שהייתי.
צופית ואבישי שאלו אותי מהי סליחה בשבילי. חשבתי קצת, ואמרתי להם דבר תורה ששמעתי מידיד יקר, הרב רפי פוירשטיין, מרבני צהר ורב הקהילה הדתית-לאומית בהר נוף. כל שנה, אומר רפי, כשמתקרבים הימים הנוראים, אומרים ליהודים לבקש סליחה. אומרים להם לבקש סליחה מן הקדוש ברוך הוא, ולבקש סליחה זה מזה.
אבל לבקש סליחה זה קל. לבקש סליחה כל אחד יכול. יש דבר נוסף, חשוב וגדול הרבה יותר, שאנחנו מצווים לעשות לקראת יום הכיפורים, ואותו אף אחד לא מלמד אותנו לעשות: לסלוח. כן, לסלוח. וזה הרבה יותר קשה. לבקש סליחה זה אנושי. לסלוח זה אלוהי.
מדוע אני כותב כאן את הדברים האלה? בגלל מה שעובר עלינו בימים האחרונים, שבהם ראש הממשלה בנימין נתניהו נלחם על חייו הפוליטיים, ומנסה להשתיק את המחאה הגואה נגדו בכל האמצעים. כפי שכבר כתבתי, אין טעם לפנות אליו עכשיו ולבקש ממנו להפסיק לפלג ולשסות אותנו איש באחיו. אין טעם לצפות ממנו לחדול מקמפיין השנאה כנגד מחצית העם שמאס בו ובשלטונו.
לכן אני מפנה את דבריי אל אלה שחושבים – כמוני – שמי שנאשם בפלילים לא יכול לכהן כראש ממשלה בזמן שלפני המשפט שלו ובמהלכו. מדוע לא, בעצם? בגלל ניגוד העניינים הזועק מכל מעשיו ומחדליו של נתניהו בנושא הקורונה, מכל פעולותיו ודבריו על המפגינים ועל המערכות והאנשים שתפקידם לתבוע וגם לשפוט אותו בקרוב.
נתניהו לא מסוגל להפסיק את מסע ההסתה שלו. ולכן אני פונה אל אחיותיי ואחיי המפגינים נגדו, ואל כל מיליוני הישראלים שמאסו בו ובשלטונו, ואומר להם: אל תיפלו למלכודת השנאה שלו. לא מנצחים שנאה בשנאה. שנאה מנצחים רק באהבה. ככה זה. אז אל תשנאו את נתניהו כמו שהוא שונא אותנו, ואל תהפכו אותו למוקד כל הרוע שבעולם. בסופו של יום, הוא לא מפלצת.
נתניהו הוא לדעתי איש חכם מאוד. נחוש וממוקד, מבריק ומעמיק, איש שיווק מחונן, ומעל לכל – הוא שחקן בחסד. אבל, למרבה הצער, הכוח משחית. נתניהו הפך בהדרגה לאיש נהנתן ופחדן, שקרן ושרלטן, שהסתבך בשקרים של עצמו והגיע אל סוף דרכו הפוליטית. הוא הפך לריחיים לא רק על צווארה של מדינת ישראל, אלא גם על צווארה ושל מפלגת הליכוד.
אבל הוא לא נולד כזה. פעם נתניהו היה איש טוב, ויש לו גם זכויות כראש ממשלה. הוא ניהל בשום-שכל את המערכה החשאית נגד איראן, לא סיבך אותנו במלחמות גדולות ומיותרות, והביא לנו שלום עם המפרציות. ופעם, לפני הרבה שנים, לפני שהוא נחלש והפך חרדתי, נתניהו היה גם לוחם אמיץ. אף אחד לא ייקח את כל זה ממנו. אז אל תשנאו אותו, אחים שלי. תבינו אותו, לוו אותו אל הדלת, ותנו לו ללכת מכאן בשלום.
אנא, השאירו לנתניהו דרך נסיגה. היו מוכנים לסלוח לו. רק כך זה ייגמר. כי נתניהו נלחם כעת לא על שלטונו, אלא על חירותו ועל חייו, פשוטו כמשמעו, ולכן הוא לא ייכנע לעולם. אין לו ברירה: העונש המצטבר על העבירות שהוא נאשם בהן כבר היום, בלי כתבי אישום על פרשת הצוללות או המניות או דברים אחרים, עומד על 19 שנים, וזאת רק התחלת הסיפור. נתניהו יודע היטב שביום שבו הוא יפסיק להיות ראש ממשלה, הרבה אנשים ששותקים עכשיו יפתחו את הפה שלהם, וזה יהיה סופו.
כל מי שעבד איתו אי פעם, כל העוזרים והיועצים והשרים והפרופסורים החנפנים שמקיפים אותו, כל השותפים לפשעים ולקומבינות, כולם יהפכו לעדי מדינה. ונתניהו, שהיום הוא בן 71, עלול לבלות את שארית חייו בבית המשפט ובבית הסוהר. זה כואב, זה משפיל, ובכלא אין שמפניה ואין כביסה ריחנית. זאת הסיבה שהוא לא בוחל בשום אמצעי פסול במאמציו לגרום לכך שזה לא יקרה.
נתניהו על הידוק הסגר
(צילום: לע"מ)
ולכן חשוב שדווקא אנחנו, שיודעים מי הוא ומפגינים נגדו, נזכור שמודה ועוזב – ירוחם. אני מציע לכל ארגוני המחאה ולכל מפלגות האופוזיציה להכריז כבר היום, ובפה מלא, שכאשר נתניהו יתפטר ויבקש סליחה, אנחנו נסלח לו. ולא רק נסלח לו, אלא גם נתמוך בחוק פרסונלי שיאפשר לו לנסוע לארה"ב ולהמשיך לחיות שם, עם החברים המיליארדרים שלו, בעושר ובאושר.
ומה עם הצדק? מה עם שוויון בפני החוק? ובכן, לדעתי, צדק זה חשוב מאוד, אבל יש גם צדקה, ויש גם שכל ישר. פתגם ערבי שהיה אהוב על משה דיין שואל אותנו שאלה פשוטה: בִּידקוּם עֶינָבּ, אוּלַה בִּידקוּם אַתֵל אַ נַטוּר? מה אתם רוצים, לאכול ענבים או לריב עם השומר?
אנחנו הרוב. אנחנו בדרך לניצחון. ולכן, כמו ביום כיפור, מידת הרחמים חייבת לנצח את מידת הדין, גם בתוכנו. נתניהו בדרך להתרסקות, ודווקא זה הזמן לאהבה, לסליחה ולחסד בחברה הישראלית המפולגת והמקוטבת. אז בואו נמשיך במחאה ובמאבק בכל הכוח, בכל מקום, ובכל דרך. בואו נמשיך עד שנתניהו יקרוס – ואז ניתן לו ללכת בשלום ובכבוד. כי לבקש סליחה זה אנושי, ולסלוח זה אלוהי. גמר חתימה טובה לכולנו.
office@yovell.co.il
פורסם לראשונה: 07:49, 27.09.20
