לרגל סיומו של הסמסטר השלישי באוניברסיטה של הקורונה, כבר אפשר לומר שלמדנו על בשרנו את הקורס בצניעות, הבנו בדרך הקטלנית שלא משנה כמה התקדמנו מאז המאה הקודמת, ישנם דברים שלעולם לא ישתנו. הוכחה ניצחת לכך קיבלנו כבר בימים הראשונים, עם ההפנמה הקולקטיבית כי מה שחילץ את האנושות ב-1918 מהשפעת הספרדית, שריר וקיים מאי פעם גם ב-2020: שמירה על היגיינה ומרחק פיזי, עטיית מסכה ולקיחת אחריות על בריאות הציבור באמצעות קופות החולים. כעת, ימים ספורים לתוך מבצע ההתחסנות המסתמן כמוצלח והיעיל בעולם, נראה שאפשר כבר לבקש סליחה.
פיסות הבד הוטמעו כפק"ל צמוד וקיבלו את מקומן המכובד בקטיעת שרשרת ההדבקות, וקמפיינים ממשלתיים בעלות של מיליונים שלחו את הציבור לשטוף ידיים, אבל אף אחד לא טרח להשיב את כבודן האבוד של קופות החולים – השריד העתיק ביותר למורשת יהודית מפוארת.
הרבה לפני השפעת הספרדית מצאו קהילות יהודיות ברחבי העולם את הסיבה שמחברת בין אנשים: דאגה משותפת לבריאותם. כל אישה שיולדת, ילד שנחבל, קשיש שנפל, הם ראו בכך הזדמנות נפלאה למלא ציווי אלוהי מהתורה, ועל הדרך להתנחם בשותפות גורל ולהתפלל לרפואה שלמה.
זה הזמן לבקש סליחה מעובדי קופות החולים שנזרקו בתחילת המגפה אל מחוץ לחדרי הישיבות של בכירי המדינה, ולומר תודה לאלו שהצעידו אותנו למקום הראשון בעולם בחיסונים ל-1,000 נפש
מה שהחל כמצווה יסודית בחיים החברתיים של העם היהודי, התעצם במאה ה-16 והפך למוסד מרכזי בדברי הימים הסוציאליים של העם הנבחר, עם הקמת הקופות המשותפות בבתי הכנסת. גם הרמב"ם שהזכיר לראשונה את המילה הלטינית "קופה" בהקשר של צדקה, כתב מתוך מציאות חייו בקהילות שניהלו קופות צדקה לעניים, להכנסת כלה, עזרה ליתומים – וגולת הכותרת, קופות עזרה לחולים.
ב-1911 עשתה קופת החולים עלייה לארץ ישראל, כאשר הוחלט לקבל את הצעתו של ברל כצנלסון להקים קופה משותפת לטובת טיפול בפועלים חולים, ומאז ועד היום היא ממשיכה למלא בנאמנות את ייעודה במתן שירותי בריאות לעמיתיה.
יש צדק פואטי בכך שהקופות זכו להוביל את מערך הגאולה של החיסונים, אבל אין בו כדי להשכיח את היחס המזלזל לו הן זוכות משך שנים מהמדינה, את ההתנכרות וההתנשאות כלפיהן, את ההתכחשות להישגן כמובילות במדדים בין לאומיים, ואת הניסיון להקריב אותן על מזבח של כלכלה חופשית מערכים.
זה הזמן לבקש סליחה מעובדי קופות החולים שנזרקו בתחילת המגפה אל מחוץ לחדרי הישיבות של בכירי המדינה, לומר תודה לאלו שהצעידו אותנו למקום הראשון בעולם בחיסונים ל-1,000 נפש, להבטיח להם שלא נמהר להשמיץ כל מיזם ציבורי, להתחייב בפניהם שלא ננהה אחר מנהיגים שסוגדים לשוק הפרטי, להצהיר אמונים למסורת של דאגה לחלש, ולהוקיר את העובדים על ידם הטובה ששומרת עבורנו במסירות על הגחלת היהודית.
- מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
