הקורונה כמאיצת תהליכים הביאה חתיכת בעיטה במורד ההר לנשים העובדות, שבמהלך הסגרים התכופים מתגלגלות בזו אחר זו מעמדת הקולגות החיוניות, לעמדת מלצריות הזום החינניות ותומכות הלמידה העצבניות, ומאבדות את פרנסתן. ולכן, לא מפתיע ש־70% ממובטלי הסגר השלישי הן נשים. גם לא מפתיע שאף שאחוז הנשים המועסקות במשק קטן מאחוז הגברים המועסקים, הרי שמספר הנשים שנבעטות ממקום עבודתן גבוה יותר ממספר הגברים שמוצאים את עצמם ללא פרנסה.
הנתונים הללו הם מראה מדאיגה ומגדילה של כל מה שאנחנו כבר יודעים על מצבן העגום של הנשים בשוק התעסוקה. בהיותה פטריארכלית, החברה הישראלית מקדשת את השליחות ההורית. וכיוון שמעמדו של הגבר באופן אינהרנטי מוצק מזה של האישה, ברור שמי שתישא בלפיד הבוער של הטיפול בילדים היא לרוב העזר כנגדו, שמראש עיסוקיה נתפסים צדדיים וחשובים פחות (לצערנו – קודם כל בעיני עצמה).
מפתה להאשים רק את המדינה, את המעסיקים ואת השוק החופשי – ולא שידיהם נקיות – אבל גם אנחנו נושאות באחריות למצב. כל עוד לא נתאמץ לטפס במעלה סולם המשרות, הניהול וההשפעה, אלא נוותר לעצמנו ונתמקם בנוחות בתוך סידור העבודה של ריבועי הזום, כך יהיה קל יותר לבעוט אותנו החוצה מהמשרות החלקיות והמשפיעות פחות שאנחנו נושאות בהן – ולהשליך אותנו אל תהום העוני והאבטלה. עד כדי כך שעוד נתגעגע למצב שבו קבלנו על כך שאנחנו מרוויחות שליש פחות.
כאשר כתבה וירג'יניה וולף את המסה הפמיניסטית המכוננת "חדר משלך", היא דיברה גם על כסף משלנו ועל היכולת והאחריות לפרנס את עצמנו. נשים שנתקעות בבית ולא מתפרנסות הן נשים מוחלשות. ובנוסף, נשים שלא נאבקות כדי לאחוז בתפקידים שהולמים את כישוריהן, שמסתפקות בחלקי משרות ועובדות מעט שעות בגלל העול המשפחתי – צריכות לקחת בחשבון שבצוק העיתים יוותרו עליהן בחזרה.
כל עוד עבודתה של האישה לא זוכה למעמד שווה בביתה פנימה, תהא הכנסתה אשר תהא, דינה שהיא תיזרק ממנה, כי היא תהיה זמינה פחות, כי היא תהיה מוטרדת יותר מסידורי לו"ז וינוקות
כמובן יש לדבר גם על נשים יחידניות שהן חלק משמעותי וכואב מהסטטיסטיקה, שהרי אין בידיהן הברירה אלא להסתפק במשרות חלקיות, כדי להצליח לגדל משפחה. ויש כמובן גם את התופעה המקוממת של העפת נשים אחרי לידה משוק העבודה, שהועצמה בקורונה – בבחינת, מצד אחד לכי תלדי ילדים, מצד שני תקפצי לנו. וכאן המקום לפנות למעסיקים שמכל סיבה עגומה שהיא מוותרים על נשים במצבת כוח האדם: לעד תישאו את הקלון שמעמיק את פערי השוויון בין גברים ונשים. תתביישו.
בבואנו לשנות את המציאות המסוכנת, אישית וחברתית, חובה להחליף את כל מערכת ההפעלה של הסוציאליזציה הישראלית ולהבין את החשיבות שבהיותנו נשים שמפרנסות את עצמן. מתוך כך, עלינו לחנך את עצמנו ואת בנותינו שעבודתה של אישה – ולא, אין הכוונה לעבודות המטבח – חשובה לא פחות מעבודתו של הגבר שחולק איתה את גידול המשפחה, והדגש על חולק באופן שוויוני.
הרי כל עוד עבודתה של האישה לא זוכה למעמד שווה בביתה פנימה, תהא הכנסתה אשר תהא, דינה שהיא תיזרק ממנה, כי היא תהיה זמינה פחות, כי היא תהיה מוטרדת יותר מסידורי לו"ז וינוקות, ומראש תעשה לעצמה הנחות. ועוד חובה עלינו גם לכוון את בנותינו ללימודי מתמטיקה, מדעים, מחשבים, הנדסה, כדי שכאשר ייכנסו לשוק העבודה לא ימצאו את עצמן בתפקידים "רכים" שלמעסיקים יהיה נוח לוותר עליהן.
ועוד על מדינת ישראל להתעורר ולשמור על מקומן ומעמדן של נשים בשוק העבודה, גם על ידי מתן תמריצים למעסיקים שיתאמצו לשמור על נשים בארגון. כל מצב אחר יהיה בכייה לדורות.
- ענת לב-אדלר היא סופרת ועיתונאית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
