"המזרח תיכון החדש" כבר פה. מהאגן המזרחי של הים התיכון בואכה אפגניסטן, המעצמות העולמיות כבר לא מכתיבות לגורמים האזוריים את רצונן, ואפילו לא משפיעות עליהם בצורה מכרעת. את מקומן של ארה"ב, רוסיה ואירופה כמוקדי כוח ושחקנים ראשיים – כפי שהיו מסוף מלחמת העולם הראשונה ועד לפני שנתיים – תופסות כעת המעצמות האזוריות והקואליציות שהקימו.
מאפיין נוסף של המזרח התיכון בימינו הוא ש"פוליטיקת הזהויות" - הדתית, העדתית והשבטית, תפסה את מקומן של הלאומיות והלאומנות ככוח מניע פוליטי עיקרי של תושבי האזור. לזה מצטרפת העובדה שגורמי הכוח העיקריים מחזיקים באזורי הלחימה כוחות שלדיים שמפעילים "שליחים מקומיים" שנלחמים במקומיים או בשליחי הצד שנגדם, ומוציאים עבורם את הערמונים מהאש.
באמצעות שכירי חרב, השאיפה היא למזער את כמות ארונות החללים שחוזרים לטהרן, למוסקבה, לאנקרה ולאבו דאבי, מחשש לתגובת דעת הקהל במדינות הללו.
אולם עוד לפני כן, חשוב לציין שישראל היא שחקן עצמאי במעמד של מיני-מעצמה אזורית במערך הכוחות המזרח תיכוני החדש. כפועל יוצא מהעוצמה של צה"ל ומהחדשנות והיזמות הכלכליים, נקרות לפנינו הזדמנויות שלא היו בעבר לבסס את המפעל הציוני. אבל בה בשעה, חייבים להכיר בעובדה שהאיומים עלינו, ולא רק הביטחוניים, התרבו ונעשו מגוונים יותר.
גם הפלסטינים, ממש כמונו, הם במידה רבה שחקן עצמאי. אלא שאת כוחם הם שואבים בעיקר ממסכנותם ומחולשתם. למזלם, מונעים כעת "פוליטיקת הזהויות" והעימות עם ישראל שמתלקח מפעם לפעם את דחיקתה הגמורה של "הבעיה הפלסטינית" אל שולי הפוליטיקה האזורית.
מאבק בין שלוש קואליציות אזוריות
המאבקים האזוריים במזרח התיכון של ימינו מתנהלים בין שלוש קואליציות אזוריות. הראשונה שבהן היא הציר השיעי-רדיקלי שאותו מובילה איראן, השנייה היא המחנה הסוני המתון הפרו-מערבי בהנהגת סעודיה ואיחוד האמירויות, והשלישית היא הגוש הסוני של טורקיה, קטאר וממשלת לוב המערבית.
על הציר השיעי-רדיקלי שאותו מובילה איראן, נמנית סוריה כשותפה מלאה. לבנון ועיראק נחשבות במעמד של גורמים מסייעים – אך הן לא חברות מלאות בקואליציה. עיקר בניינו של הציר הזה הוא צבאות טרור ומיליציות חמושות שאינן מדינתיות. אפשר למנות בהן את חיזבאללה, המיליציות השיעיות בסוריה ובעיראק, החות'ים בתימן והקבוצות החמושות השיעיות באפגניסטן ופקיסטן.
אפשר למנות בציר הזה גם את הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני ואת חמאס – שמשתייכים לזרם הסוני באיסלאם, ולמעשה נחשבים "נספחים" או "נסמכים", ואין להם מחויבות טוטאלית לציר שמובילה טהרן.
היעדים האסטרטגיים של הציר השיעי הרדיקלי חופפים את האינטרסים העיקריים של איראן: הפיכת ערכי השיעה והשיעים לזרם דומיננטי וקובע באיסלאם המזרח תיכוני, השגת הגמוניה אזורית לאיראן באופן שימנע לחלוטין פגיעה בביטחונה הלאומי ויאפשר לה להיות גורם דומיננטי כלכלי אזורי וייתן לה 'גדולה לאומית' וגירוש הזרים "הכופרים" (המערביים-נוצריים וישראל) מהאזור.
החוזקות העיקריות של הגוש הזה הן המוטיבציה הדתית-עדתית הגבוהה הנובעת מתחושת קורבנות, ולצד זאת ומשאבי הנפט הגדולים העומדים לרשותו. ואולם, הגוש נחלש לאחרונה בגלל הסנקציות האמריקניות שגרמו למצוקה כלכלית וכן בגלל הקורונה ובגלל חוסר יציבות חברתי שנגרם כתוצאה מהשחיתות השלטונית ואבטלת הצעירים.
12 צפייה בגלריה
המלך עבדאללה וא-סיסי. מלוכדים נגד האחים המוסלמים, איראן ודאעש
(צילום: AFP, YOUSEF ALLAN)
המחנה הסוני המתון הפרו-מערבי בהנהגת ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מונה גם את בחריין, כוויית, עומאן, מצרים, ירדן וסודן וגם את רוב מדינות צפון אפריקה, מלבד חלקה של לוב. את המחנה הזה מלכד בעיקר החשש מפני איראן ומפני האיסלאם הסוני-רדיקלי על שני פלגיו: האחים המוסלמים ודאעש.
איראן הפרסית-שיעית נחשבת לאויב המר של הקואליציה הזו מפני שהיא מאיימת להפוך את המדינות הערביות-סוניות ל"ווסאלים" שלה ולפגוע בכבודן. האיסלאם הרדיקלי-סוני על שני פלגיו מאיים על יציבות המשטרים שרובם מונהגים על ידי שליטים אוטוקרטיים.
הקואליציה של טורקיה, קטאר וממשלת לוב המערבית, מתלכדת בעיקר סביב הדת. שליטי טורקיה וקטאר וראש ממשלת ההסכמה הלאומית בלוב הם תומכי מה שמכונה "האיסלאם הפוליטי" - הזרם הרעיוני-דתי שבו דוגלת תנועת "האחים המוסלמים". הזרם הזה שנוסד במצרים אמנם שואף להקים אמירות הלכה איסלאמית עולמית ממש כמו דאעש, אבל רוצה לעשות את זה בשלבים.
תחילה, רוצה הזרם להוביל תיקון בחברה ובמידות של השליטים במדינות המוסלמיות ולהשיג יעדים לאומיים שיאפשרו הקמת מדינות הלכה ברוח הערכים החברתיים של הקוראן, ואז, בסופו של התהליך תוקם האמירות העולמית.
לעומת זאת, הג'יהאד העולמי (דאעש ואל-קאעידה), רוצה להגיע אל האמירות העולמית באמצעות דם ואש וכיבושים צבאיים. "ממשלת ההסכמה הלאומית" בלוב תומכת כמו טורקיה וקטאר בגורמים איסלאמיים רדיקליים.
לטורקיה ולקטאר יש שאיפה להפוך לגורם אזורי משפיע, אף כי מדובר בדרכים שונות. טורקיה מנסה להפוך למעצמה אזורית באגן המזרחי של הים התיכון, מתוך מניע שהוא בעיקר כלכלי. ארדואן רוצה להשתלט על מאגרי נפט וגז שלהם זקוקה התעשייה הטורקית – והוא אף מוכן להסתכן בעימות צבאי עם יוון. במקביל, הוא שלח את צבאו להילחם לצד ממשלת לוב המערבית.
יעדים ניאו-עות'מניים נוספים שטורקיה מקדמת הם דיכוי התנועה הלאומית הכורדית בתוך ומעבר לגבולותיה וסיוע למורדים הסונים באזורים במערב סוריה שטורקיה טוענת כעת שנקרעו ממנה. לעומת זאת, למרות שאירן היא שיעית ומתחרה בה כלכלית, טורקיה שומרת עימה על יחסים תקינים ואף מסייעת לטהרן לעקוף את הסנקציות האמריקניות.
לשליט קטאר שייח תמים בן אחמד אל-תאני (ואימו שייחה מוזה ששולטת בו ובאמירות) אין בעיות אנרגיה או כלכלה. הם רוצים להפוך לגורם אזורי בינלאומי שיש להתחשב בו באמצעות הפעלת "עוצמה רכה". אמצעי אחד היא רשת אל-ג'זירה – שנחשבת מנוף רב עוצמה שבאמצעותו קטאר מאיימת תעמולתית על משטרים ערביים עוינים ומתגמלת כאלה ידידותיים. מאותה מטרה תומכת קטאר כלכלית גם בארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים – דוגמת חמאס בעזה.
עוצמה רכה בדרך להשפעה. הכסף מקטאר בעזה
(באדיבות RUPTLY)
מרכיב לא פחות חשוב בהתנהלות קטאר הוא הבטחת שרידות המשטר באמצעות יחסים תקינים מעל ומתחת לשולחן עם איראן מצד אחד – ובאמצעות ברית צבאית עם טורקיה וארה"ב מצד שני. בקטאר נמצא הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון, ולאחרונה הוקם שם גם בסיס טורקי. הקואליציה הקטארית-טורקית הפכה לאויב המחנה הערבי-סוני המתון.
סין מתקרבת, ארה"ב מתרחקת
ארצות הברית נמצאת בתהליך נסיגה מהאזור מאז שהשיגה עצמאות אנרגטית. מוקד ההתעניינות האסטרטגי של וושינגטון והשקעת המאמצים הצבאיים והדיפלומטיים שלה עברו עוד בימי הנשיא אובמה למזרח אסיה. טראמפ מביע חוסר עניין מופגן באזור ומנסה חרף התנגדות הפנטגון לשים קץ למעורבות הצבאית במדינות האזור.
ארה"ב עדיין מעורבת בנעשה במזרח התיכון החדש כדי שלא לאבד כליל את מעמדה כמעצמה עולמית ובגלל מחויבותה לביטחונן של ישראל ושל מדינות המפרץ הערביות-סוניות לנוכח מאמצי איראן להשיג נשק גרעיני לצד הרצון למכור נשק וסחורות למדינות האזור.
ארה"ב תומכת גם בגוש הערבי הסוני המתון ובטורקיה. אולם היעדר מדיניות מזרח תיכונית ברורה ולעיתים הפגנות חולשה על ידי אובמה וטראמפ הביאו את מדינות האזור הערביות לחפש דרכים להקטנת התלות בארה"ב. נורמליזציה עם ישראל היא אחד הערוצים שבהם המפרציות מקוות לפצות עצמן על נטישת האמריקנים.
ביטוי בולט לחולשתה ולירידת מעמדה של ארה"ב באזור ובעולם הייתה התבוסה המשפילה שנחלה השבוע במועצת הביטחון כאשר ביקשה להאריך את אמברגו הנשק על איראן. רק הרפובליקה הדומיניקאנית תמכה בבקשת טראמפ. כל השאר נמנעו ורוסיה וסין התנגדו. ההשפעה העיקרית של ארה"ב באזור היא עקיפה. מדינות האזור כולל איראן משעות את פעילותן ואת עיצוב מדיניותן בהמתנה לתוצאות הבחירות בארה"ב.
המעורבות של רוסיה באזור נועדה בעיקר למצב את אותה כמעצמה עולמית משפיעה המשתווה לארה"ב ואף מצליחה במקום שזו נכשלת. המעורבות בסוריה נועדה לסחוט ויתורים על סנקציות מערביות שהוטלו על רוסיה בגלל מעורבותה וכיבושיה באוקראינה וכדי להילחם באיסלאם הקיצוני ולהרחיקו מגבולותיה של רוסיה.
הרוסים רוצים גם לקדם אינטרסים כלכליים כמו מכירות נשק למדינות האזור ופרויקטים הקשורים בשיקום כלכלתה של סוריה. רוסיה תומכת בסוריה ומשתדלת להימנע מעימותים עם איראן ושלוחיה, כשם שהיא משתדלת להימנע מעימות עם ישראל.
פוטין אמנם הציל את אסד ומכר לו הרבה נשק, אבל שיקום סוריה לא נראה באופק. בלוב, הגנרל חפתר הנתמך על ידי כוחות אוויר ושכירי חרב רוסים, ספג לאחרונה מפלות משפילות. לא הצלחה גדולה. באוקטובר השנה, כשהאו"ם יסיר את אמברגו הנשק מעל איראן, מקווה רוסיה להרוויח ממכירות נשק גדולות לטהרן.
סין היא היחידה שמצליחה לנצל את המזרח התיכון החדש כדי לקדם צעד אחרי צעד את האינטרסים הכלכליים והאסטרטגיים שלה. החלק המזרח תיכוני של פרויקט "החגורה והדרך" שנועד לקרב את סין לאירופה ולהקנות לה נוכחות כלכלית ואסטרטגית באזור מתקדם לא רע, ואם יתממש הסכם ההשקעות הענק שאיראן רוצה לחתום עימה, סין תהפוך לגורם אזורי משפיע. לעת עתה, היא אינה כזו.
ישראל בדרך לגוש האמירויות-סעודיה
מערך הגושים במזרח התיכון משנה לטובה ובאופן ברור את מצבה האסטרטגי של ישראל, אף שהגוש השיעי-רדיקלי נשאר עוין ומסוכן לנו כשהיה, והעימות עם טורקיה אף מחמיר. גם כוונות הנטישה והחולשה שמפגינה כעת ארה"ב לא מוסיפות לביטחון ישראל, אבל הסכם הנורמליזציה עם איחוד האמירויות הוא "גיים צ'יינג'ר" אמיתי כמעט מכל ההיבטים.
כשההסכם הזה ייחתם, תתחיל ישראל תהליך בדרך למעמד דה-פקטו של חברה נספחת לגוש המדינות הערביות הסוניות המתונות. סביר להניח שהסכם דומה לזה שנחתם עם האמירויות ייחתם עם בחריין, ואולי אחרי הבחירות בארה"ב גם עם סעודה וכוויית. עם קטאר יש לנו ממילא יחסים די נורמליים, אף שהם ללא הכרה דיפלומטית.
ההסכם עם האמירויות משחרר אותנו מהתלות בחותמת הכשרות שהפלסטינים אמורים לתת לנו בהקשר הזה, ומעניק גם ערוץ שיתוף פעולה כלכלי מבטיח ביותר. הוא משפר גם את יכולתנו להתמודד עם איום הגרעין האיראני ועם שאר האיומים שנשקפים לנו מצד הציר השיעי-רדיקלי. גם אם יימכרו מטוסי F-35 לאמירויות ונשק מתוחכם, מסוכנותה של המדינה, במקרה ש"תתהפך עלינו", תהיה מוגבלת.
בהקשר זה, חשוב לציין, שיעור ניכר מהמפקדים בפועל, הלוחמים ומפעילי מערכות הנשק בכוחות המזוינים של האמירויות הם זרים. לא רק פקיסטנים ובנגלדשים, אלא גם אמריקנים, אירופים וקולומביאנים במספרים גדולים.
עובדה זו מצמצמת מאוד את הסיכון לישראל במקרה של הפיכה איסלאמיסטית קיצונית באיחוד האמירויות. ואם תחליט ארה"ב – וזה כנראה יקרה בקרוב – למכור מטוסי F-35 לאיחוד האמירויות, הם יהפכו שם למבצעיים רק בעוד כשמונה שנים.
למטוסים אלה אין טווח טיסה כחמקנים לישראל והם יצטרכו להמריא מירדן או לנחות בה לפני או אחרי ביצוע תקיפה בישראל או לבצע תדלוק באוויר. כל אלה מקשים מאוד על F-35 אמירתיים להפתיע אותנו ולהתגבר על מערך ההגנה האווירית הישראלי.
מכירת המטוסים שוברת למעשה את עיקרון השמירה על היתרון האיכותי של ישראל שהפך לחוק בקונגרס האמריקני, אבל העיקרון הזה נשבר כבר מזמן. מטוסי F-15 שמכרה ארה"ב בעשרות לסעודיה שפועלים משטחה כבר כעת מסכנים אותנו הרבה יותר מכמה F-35 שיעברו לחיל האוויר של האמירויות. מי שצריכים לחשוש הם האיראנים – שמטרות החוף שלהם והצי שלהם שוכנים כמה עשרות קילומטרים מחופי אבו דאבי.
אפשר לחשוב לפחות על סיבה אחת טובה שבגללה יש לנו אינטרס שלאמירויות יהיו מטוסי F-35. ואפשר וצריך להגיע להסכמה עם האמריקנים על המרכיבים והמכשור שיהיו – ולא יהיו – במטוסים שיקבל MBZ, מנהיג האמירויות.
חשוב לציין את האופן השערורייתי שבו ראש הממשלה בנימין נתניהו הרשה לעצמו לנהל בלעדית את המו"מ על הסכם נרמול היחסים. מבקר המדינה חייב לבדוק את הפרשיה הזו לעומק ולשתף את הציבור בממצאיו כמה שיותר מהר. אבל ההסכם מסייע לנו להשתלב במקום טוב, באמצע המזרח התיכון החדש.
